סקר: אם גוש הימין ישרוד הוא יזכה ל-67 מנדטים
הליכוד יוצא לבחירות עם 25 מנדטים, כחלון מקבל 10 מנדטים, יש עתיד בשפל, ש"ס מאבדת קולות והבית היהודי מתחזקת. רוב הציבור לא מבין למה צריך בחירות, אך מבטיח להגיע לקלפי. סקר מכון "מאגר מוחות" ל-nrg מציג תמונת מצב עדכנית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מספר דומה זכור גם מהתקופה שלפני הבחירות הקודמות. זוכרים? זה לא היה מזמן, לפני פחות משנתיים. זה נגמר ב־61 מנדטים. החרדים מתבטאים באגרסיביות כלפי גוף אחד בימין, הבית היהודי. ליברמן מנסה לבדל את עצמו מנתניהו ומהליכוד. כמעט אפשר לדמיין כבר את מעשה המרכבה הסחטני שלאחר הבחירות. ככל שהליכוד יהיה גדול יותר, כך אפשר יהיה לגבש קואליציה מלוכדת יותר עם תוכנית מוסכמת לממשלה הבאה.
ההרכב האישי של השרים לפי סקר כזה, לא מבשר טובות. זה אומר שאביגדור ליברמן שוב יקבל תפקיד בכיר ביותר. גם נפתלי בנט יקבל במצב כזה את אחד התיקים הבכירים. אבל למרות הקשיים, אפשר להמר שבנימין נתניהו היה מוכן לחתום על התוצאה. במצב אופטימלי אפשר היה לטעון שיש לנו מפלגת ימין מפוצלת לשני חלקים – הליכוד והבית היהודי, כשתומכים בה שני גושים נוספים – ישראל ביתנו ומפלגת כחלון שמקבלת בסקר הזה כעשרה מנדטים. אחת עם אג'נדה חילונית ליברלית אבל נצית־ביטחונית; השנייה - ימנית "חברתית" שמתייצבת על המרכז.
האם הפוליטיקאים הישראלים יהיו מסוגלים להתעלות על עצמם ולגבש את ההרכב הזה? שאלת ה"מי אשם" בהובלה לבחירות הולכת והופכת פחות רלוונטית ככל שהבחירות הופכות לעובדה תודעתית. אבל לא נראה שהטלת האשמה על נתניהו (38 אחוז) ועל לפיד משפיעה בסקרים. אף אחד לא מטיל את האחריות על בוז'י הרצוג אבל הוא גם לא נהנה מזה אלקטורלית: 13 מנדטים.
נתון מעניין הוא שרוב גדול בין בוחרי הימין לא רצה בחירות - 73 אחוז, לעומת 59 אחוז מבין בוחרי המרכז ו־53 אחוז מגוש השמאל שלא רצו בחירות. זה בעצם אומר שהימין היה מרוצה מהממשלה המתפרקת. רק במפלגות החרדיות יש רוב שמרוצה מההליכה המוקדמת לבחירות.
תופעה ברורה לפי הסקר: השמאל גם מפוצל וגם מצטמק. העבודה (13), יש עתיד (9), מרצ (6) והתנועה (4). רק פיצול נגדי בימין יכול לגרום לנפילתו. באופן ברור, מהימין נפלטו שלושה מנהיגים שבסגנון בחירות אישיות מובילים קרוב ל־30 מנדטים: ליברמן, כחלון ולבני. כחלון מאוד תיאורטי, בינתיים. משהו בהליכה ימינה ובהשתלטות של גוש מתנחלי על הליכוד גרם לפיצול הזה. השמאל, ככל הנראה, לא מסוגל לייצר מנהיגים עצמאיים שימשכו קולות.
הבון־טון של ימי הבחירות הראשונים הוא שהבחירות מיותרות. התוצאות ידועות מראש. שום דבר לא ישתנה. הכול משיגויעס אישיים, בעיקר כמובן של ראש הממשלה נתניהו. קודם אמרו שיעשה הכול כדי לשרוד. הכול הוא עושה רק כדי להיאחז בכיסא. עכשיו מאשימים אותו שהטיל את העם למערכת בחירות מיותרת. אבל האמת היא שהבחירות האלה יכולות לעשות את כל ההבדל שבעולם.
אם פעם הבחירה הייתה בין ליכוד למערך, בין שמאל לימין; היום הבחירה היא בין יכולת משילות של הממשלה הנבחרת לבין שלטונם של גורמים דומיננטיים, בלתי נבחרים. נכון, יש בחירה בין שמאל לימין. יש בחירה בין ריכוזיות סוציאליסטית לבין כלכלה חופשית וכל השאר. בין מדינת לאום יהודית לבין הידרדרות למדינה דו־לאומית. אבל הבחירה היא קודם כול בין משילות דמוקרטית לבין שלטון הפקידים הממונים והאוליגרכים של העסקים והתקשורת.
הסקרים בשלב זה מציגים מפה אלקטורלית מייאשת: אמנם יש סוג של דומיננטיות תיאורטית של מפלגות הימין; אבל התמונה הכללית היא של פיצול נורא במערכת הפוליטית. ליכוד עם עשרים ומשהו מנדטים, בית יהודי גדול, ועוד כמה מפלגות של עשרה מנדטים פלוס־מינוס, זה מרשם בדוק לחולשה של הממשלה.
ממשלה מתפקדת צריכה מפלגת ציר גדולה שהתפקידים הבכירים בשליטתה, מלבד ראש הממשלה. המצב שבו ראש הממשלה הוא יושב־ראש של קבוצת בעלי אחוזות אלקטורליות הוא קטסטרופלי, ובמידה מסוימת טעמנו מזה בממשלה היוצאת וזאת הסיבה שהקואליציה מתפרקת כעבור פחות משנתיים. אם מישהו רוצה ממשלה בראשותו של נתניהו, שלטון של הימין־מרכז – הוא חייב לייצר בקלפי ליכוד עם 30 מנדטים ורצוי עם 40.
פתאום המציאות שהייתה שגרתית בעבר, שבה מפלגת השלטון קיבלה את תיקי הביטחון, החוץ והאוצר נראית כמו חלום. היום זה חזון רחוק. בנימין נתניהו יכול לעשות זאת אם ישנה את אסטרטגיית הקמפיין שלו, שנכשלה פעמיים – גם ב־2009 וגם ב־2013. הפעם, כדי להוביל את הליכוד להישג היסטורי יחסי הוא חייב לזנוח את השיטות שמנעו ממנו חשיפה והותירו לו רק הופעות טלוויזיוניות מבוקרות; הוא צריך לחזור לשיטות שלכאורה נראות ישנות, אפילו בגיניסטיות: לצאת לרחובות, להקהיל כיכרות. לעבור מעיר לעיירה ומכפר לכפר. להיפגש עם האנשים ולהסביר ולשכנע.
הסיסמה מאוד פשוטה: להחזיר את הכוח לעם; להציל את הדמוקרטיה מפני מחריביה. לפי מפת הסקרים, עם מפלגת שלטון חלשה ואינספור בעלי אחוזות אלקטורליות, ברור שהדמוקרטיה בישראל תמשיך להישחק. השלטון יוחזק בצבת הברזל המשולשת של בית המשפט העליון (והיועץ המשפטי), נוני מוזס וקרטל התקשורת שלו, ופקידי המשרדים הממשלתיים. הפקידים הממונים, בעלי התפקידים שלא נבחרו, וכל היועצים המשפטיים התקועים כמו בזנ"טים בגלגלי השיניים, מונעים יישום של כל מדיניות ממשלתית.
משה כחלון הצליח על ידי פרישתו מהליכוד לרענן את עצמו ולהיראות כתגלית העונה. הבעיה היא שריצתו הנפרדת רק תוסיף ותפצל את המפה הפוליטית, וגם אם כחלון עצמו יזכה באחד התפקידים הבכירים בממשלה, ספק אם יצליח לפעול בלכידות הדרושה כדי לבלום את הכוחות האוליגרכיים המאיימים בישראל על המשטר.
על פניו, כחלון נראה כמו המצרף האידיאלי: מזרחי, דוגל בכלכלת שוק חופשי, בעל דימוי חברתי, ימני בהשקפתו המדינית. מישהו חשב פעם באיזו קלות מנהיגי ימין מובהקים מחליפים את נוצותיהם, הופכים את עורם הפוליטי ונרשמים בשלישות כאנשי שמאל מתונים? לבני, מרידור, אולמרט ועכשיו ליברמן כאילו עצרו בתחנת דלק, ובזמן שעובד התחנה מחליף להם שמן הם הולכים אחורה לשירותים ויוצאים משם במדי הסוואה חדשים. בגדי הנסיכים החדשים.
תהליך דומה עבר על כחלון. האיש שרק לפני שנתיים הופיע כימין וידיד ההתנחלויות ושלל קטגורית את שלי יחימוביץ' כשותפה אפשרית לליכוד – הוא היום שותף אפשרי של מפלגת העבודה. אבל לכחלון יש ניסיון מיניסטריאלי מוכח והוא חתום על רפורמת השוק הסלולרי שהכניסה תחרות והורידה את כל התמחיר של התקשורת הטלפונית.
כבר לפני שנתיים ואולי יותר, הוא נשמע מדבר על המשך התנופה לעבר ענף הבנקאות. כוונתו הייתה להיכנס לתפקיד שיאפשר לו לעשות לבנקים את מה שעשה לשוק הסלולרי. להכניס תחרות לענף הריכוזי והשמרני הזה כדי להוריד את העלויות ללקוחות ולאפשר תווך חדש של אשראי לבעלי עסקים קטנים ובינוניים.
אבל, כפי שאומרים מומחים לכלכלת ישראל, ביזור ושבירה של שוק התקשורת אינה דומה למהלך רפורמיסטי דומה בענף הבנקים.
עקרונית המהלך הוא נכון מבחינת מי שדוגל בהגברת התחרותיות ובשוק חופשי. אבל בפועל, כשכל המהלך כרוך מיד בהתחלה במאבקים קשים עם ועדי עובדים חזקים המהווים גורם שלילי ביותר בענף הבנקאות, השיקול הוא פשוט: האם הסכנות הנלוות למהלך הרפורמה שוות לתועלת שמפיק המשק הישראלי מענף שמרני, ריכוזי, יציב, שהוכיח את עצמו במשבר של 2008? והתשובה של סטנלי פישר בזמנו הייתה לא. אני מניח שנתניהו הסכים איתו. וזו הסיבה האמיתית לפירוד בין נתניהו לכחלון. כל השאר רכילויות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם