מחנכים אותם להרוג

במציאות שבה ערבים חולקים איתנו מרחב אחד, כל מה שצריך כדי שיהיו פיגועים הוא דבר אחד - רצון להרוג יהודים

יואב שורק | 5/12/2014 9:10

תגיות: טרור

אנא, אל תחקרו אם המחבל מסופר 'רמי לוי' במישור אדומים היה חבר בהתארגנות טרור ומי שלח אותו לדקור יהודים. זה לא חשוב. הרי העניין פשוט בתכלית: במציאות שבה ערבים חולקים איתנו מרחב אחד, כל מה שצריך כדי שיהיו פיגועים הוא דבר אחד - רצון להרוג יהודים, אידיאולוגיה המטפחת טרור ולגיטימציה למעשים שנתפסים לא כרצח אלא כמעשה גבורה בעל ערך דתי ולאומי.

פיגוע הדקירה ברמי לוי

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- החרדים יתמכו בנתניהו מול הנשיא, תמורת תיקים
- יונתן רזאל לא יופיע באירוע עם הרב מוטי אלון

ההזדמנויות לעשות כן אינסופיות, וכל האנרגיה שנוציא על אבטחה, על הקפת חיינו בבטונדות ובמאבטחים, לא ימנעו את הפיגוע הבא. למי שאין סכין יש מכונית; מי שלא יכול לעבור את המחסום אל מעבר לקו הירוק, יכול לפגוע ביהודים החיים מעבר לו; מי שלא מאפשרים לו להיכנס למקומות של יהודים יעשה את הפיגוע במקומות של דו-קיום, כאלה שיהודים וערבים משתמשים בהם יחד - כמו 'רמי לוי' במישור אדומים, גוש עציון או שער בנימין.

אני עורך את קניותיי באופן תדיר ב'רמי לוי' שבשער בנימין, ורואה בו מופת של דו-קיום. לא רק רוב העובדים ערבים אלא גם חלק נכבד מהקונים. זה המצב גם בגוש עציון ובמישור אדומים - מעין איים של נורמליות לכאורה בלב הסכסוך.

אבל חייבים להודות שדו-קיום אישי יומיומי אינו חזק דיו כדי לעמוד מול זהות לאומית ודתית עמוקה, המוזנת כל העת בתעמולה ארסית ושקרית. כי מעבר לכל הדיבורים הרמים על "תהליך מדיני" ו"דו-קיום", הבעיה שמרעילה את אפשרות החיים יחדיו היא מה שאוהבים להתעלם ממנו או לכנות אותו "הסתה", אך זו אינה הסתה וגם לא התלהמות של זעם רגעי: זהו חינוך עקבי ושיטתי, פורמלי ולא פורמלי, חילוני ודתי, במערכות החינוך של מי שלכאורה הם ה"פרטנר" שלנו.

מחנכים שם לשלילה עמוקה וגורפת

של זכות קיומה של ישראל ולהתרה גמורה של דמם של יהודים וישראלים באשר הם. כאשר אתה גדל מגיל ינקות עם הידיעה שרצח בני אדם – אם יהודים וישראלים הם – הוא לא תועבה אלא מצווה, לא חרפה אלא כבוד, לא שפל המדרגה של האנושיות אלא כרטיס כניסה לגן העדן, הרי שתגיע ההזדמנות שבה החינוך הזה יבוא לידי ביטוי. ואם אתה לא אמיץ מספיק,
יהיה זה אחיך או בן דודך.

שנים ארוכות חלמה ישראל על שלום כיעד שמבטא את שיא ההישג הציוני: מציאות שבה המרחב הערבי משלים עם קיומה של המדינה היהודית. הסבלנות כמעט הביאה אותנו לשם, אבל רגע לפני שזה קרה איבדנו אותה ולכן ויתרנו על השלום. את המילה היקרה הזו הדבקנו על משהו כמעט הפוך - ניסיון להגיע לפשרות עם מי שכלל לא השלימו עם קיומנו, עם מי שחרתו על דגלם את השמדתנו. זהו הכשל האסטרטגי העמוק של אוסלו, שהביא בעקבותיו עשורים של דם. "שלום עושים עם אויבים" - שטפו לנו את המוח, עד ששכחנו שזה שקר. שלום עושים עם מי שמוכן להשלים איתך, עם מי שרואה את קיומך כלגיטימי.

ישראל יכולה, ואף חייבת, לשנות את האופן שבו היא חושבת: להתחיל להילחם בצורה חכמה, שיטתית ותקיפה, בשקרים ובשנאה, בהסתה ובהתרת הדם. הגיע הזמן להכיר בחשיבותם של רעיונות וערכים: בטונדות לא פותרות כל בעיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו