רוצים שלאור לא יקבל פרס? לחצו על המחליטים
לעוזי דיין, מנכ"ל משרד הפיס, יש מנדט להחליט אם אדם כמו פרופ' יצחק לאור, מתאים לזכות בפרס לנדאו. חבל רק שמה שעלול להנחות החלטתו אלה שיקולי רווח והפסד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הם בטח מבינים בהגדרות האלה. זה באמת בעייתי, מה, נתחיל עכשיו לשנוא את כולם? לא נראה יותר סרטים של וודי אלן, אפילו המוקדמים, אלה שלא צריך לסבול עם ארשת מתאמצת כשצופים בהם? לא נזדהה יותר עם ביל קוסבי? עם נבוקוב? אה, סליחה, במקרה של נבוקוב זה דווקא כן האמנות שלו שמטרידה, התפלק לי. זה לא יקרה שוב, אני מבטיחה! הנה, אני מפרידה, מפרידה!
שופטי פרס לנדאו של מפעל הפיס, אומרים שאחד יצחק לאור כותב שירים שמאוד הרשימו אותם. כל כך הרשימו אותם שהחליטו להעניק לו מאה אלף שקלים כספי ציבור, כשלפחות עשרות מהציבור הזה טוענות שתקף אותן מינית. לכבוד זה ניסיתי לקרוא שיר שלו, וזה היה נראה לי סביר מאוד. בשביל שיר כלומר. מאוד מאוד סביר.
מילה התחברה למילה, באופן לא מאוד מביך, והיה אפשר להבחין שאם המשורר ביום טוב, והקורא הוא כזה שמחזיק מעצמו איש שמאל תרבותי נאור, ויודע שלפניו שיר של משורר שספציפית ידוע בעצמו כאיש שמאל נאור תרבותי לאללה, אז המשורר ממש עשוי להעביר את הקורא איזו מניפולציה רגשית, שההוא יוכל לכנות התחברות, התפרדות, קתרזיס של עוצמה ובהירות ויופי זך. אם לא, והקורא הוא סתם איש סביר, או שמקבל את השיר ללא ציון שם המשורר, אז זה עלול להיראות כמו סתם ערימת מילים שפגשה מיומנות כלשהי.
אופס, זה כאילו אמרתי שהאמנות קשורה לאדם, לעזאזל. ולא רק לאדם המשורר, אלא גם לאדם הקורא. זה כבר באמת נורא! מבטיחה להפסיק עם זה. הרי לוועדה נבחרו אנשים כותבים, העידית שבעידית, שרק במקרה הם מחוגיו של לאור, אז הם מבינים את הקסם האינסופי שבשירתו, וגם יודעים להפריד בין האדם לאמנות. בדיוק כמו לאור עצמו, אגב, שאין כמוהו להפרדת האדם מהאמנות.
מנשים שונות שמעתי כיצד חשף לעיניהן את איבר מינו, ביצע בהן מעשה מגונה ועוד כל מיני סוגי כפייה, לאחר שקבע עמן לדון בשירתן המתגבשת, תוך שהוא נוזף בהן שמדובר במשהו שהן התחננו שיעשה עבורן, דרך מילות שיריהן. אה, זו לא דוגמה טובה להפרדה בעצם. מצטערת.
כנראה שאין דוגמה טובה מזו שחוויתי אתו באופן אישי, כשהיה מורה שלי בבית הספר לקולנוע. שהרי בשיעור הוא עסק אך ורק בתורת הסיפור הקצר וניסה להנחיל לנו אותו בכל מאודו, תוך שרבוב "תפתחי את הרגליים שלך, כולנו רוצים להריח!" לחברתי לכיתה, או "המחשוף שלך לא ישנה את דעתי לגבי הכתיבה שלך!" שנבח עליה.
אוי, אני רואה מה עשיתי פה. שוב ערבבתי. והלא כל האמירות האלה נועדו עבורנו, תלמידי הכתיבה, כדי שנוכל להתפתח מבחינה לירית. נסכם בזה שהשיעור הוא שיעור, ושאני קיבלתי שם רק מחמאות נקיות לכתיבתי בלי מילה אחת על אברי המין שלי.
ובאמת, כשיצאנו מהשיעור המחכים הפרדתי וחיכיתי בסבלנות למעלית הבניין, כשהמורה לידי, הפרדתי כמו שכל נערה נורמטיבית שלצדה איש עם פה ג'ורה שמבוגר ממנה בעשרים שנה, אמורה להפריד. כשדלת המעלית נסגרה מאחורינו, והוא דחף אותי לקיר בכוח ותקף אותי, קצת התבלבלתי.
אך התעשתּי, אמרתי לעצמי: נעמית, עכשיו זה האדם ולא האמנות! גם כשדלת המעלית נפתחה ויכולתי לברוח לחופשי, המשכתי לשנן לעצמי, זה היה האדם עכשיו. או מפלצת. מה שבטוח, זה לא "גוף שירה המצטיין בעומקו, במורכבותו ובעוצמתו, שירה המתאפיינת בליריות ובקונקרטיות הדרות בכפיפה אחת. או תגובה למציאות הקיומית וההיסטורית, תוך עיסוק במרקמי היחסים האנושיים הבסיסיים: אהבה ותשוקה, מוות, שכול, אבהות, מחלה, בגידת הגוף והתבלותו, זיכרונות ילדות וגעגועים להורים שאינם". כמו שתיארה את יצירתו ועדת הפרס. הידסתי מעדנות לדרכי כשאני יודעת שהפרדתי כפי שמצופה ממני. ואחר כך לא כתבתי כלום 20 שנה.
כנראה שלגבי עצמי לא הצלחתי להפריד. בכל זאת אני אהבלה פשוטה ולא מאור ספרותי כמו שופטי הפרס הכישרוניים שיודעים הפרדה מהי, או כמו עוזי דיין גיבור ישראל, יפה הבלורית בדימוס, ומנכ"ל מפעל הפיס, שאין מה להתפלא כי הביא מצה"ל את מנטליות ההפרדה.
הוא וחבריו משחקים מול לאור וחבריו משני צדי גדר ההפרדה זה שנים, ריקוד מתואם, אלה מצדיקים את משכורתם של אלה, ובעצם הם פועלים יחד כשומרי הסף של המשך הכיבוש הראשוני ביותר, המקיף וגדול הממדים ביותר - הכיבוש שלא מאפשר לנו ניידות בטוחה, חוסן נפשי ופיזי, שוויון תעסוקתי, ושאר תנאי מחיה אלמנטריים. הכיבוש שהוא האונס, האלימות נגד נשים, והפרס שבצדה.
כעת קיבל דיין מנדט להחליט אם פרופ' לאור ראוי לקבל את הפרס. על פניו זה היה נראה לו סביר. סביר כמו שיר של לאור. הוא אישר את הזכייה עם הדירקטוריון שלו. הוא התעורר רק לאחר שהמנויים החלו לבטל, וגם זאת כשהוא מתקשה להפריד בין הרעיון שלו תקף מאן דהוא אישה אחת, אינו ראוי לשום כיבוד ציבורי, ובין הנשים גופן.
הוא ביקש מאתנו לכתוב לו באופן דיסקרטי את סיפורינו, כאילו מדובר בקטע אישי. הוא גם רוצה לדבר עמנו אחת-אחת. דיין אינו מבין שהוא סתם עוד גבר, שאין לו שום סמכות לשפוט כמה הטרדה זה יותר מדי הטרדה. הוא ממשיך להלהיב את הקהל ולבקש עוד ועוד סיפורים. כמה סיפורם זה מספיק סיפורים בשבילך, עוזי? ומדוע התקשית למצוא אותם ברשת מלכתחילה, למרות שהיו פתוחים לכל?
האמת היא שמה שיש לו חשיבות להחלטתם של דיין והדירקטוריון, היא כמות ביטולי המנויים, כמות מכתבי המחאה והארגונים המצטרפים אליה. אין צורך בערימות של סיפורי אלימות ארוטיים למייל הפרטי של דיין. מה שינחה את החלטתו הם שיקולי רווח והפסד של מפעל הפיס. לדעתי, מה שהוא אינו קולט זה שההתנהלות שנקט היא עוד מאותו דבר, הטרדה מינית. חשיפת נפגעות. פסטיבל סאדו מאזו, במקום עמדה מוסרית איתנה (וסבירה) מלכתחילה.
כחלק ממי שמובילות את המאבק, אני מבינה גם את הקולות שבוחרים לשתף עם עוזי דיין פעולה. מעמד נפגעות התקיפה המינית באשר הן, פגיע באופן אבסורדי תמיד. במקרה הנדון, הנפגעות מוכפשות בתקשורת זה שנים ומודרות ממעגלי כוח של הקליקה הספרותית וגרורותיה, באם פצו פה.
שופטת הפרס מפיצה שמועה שקרית שלפיה איימנו עליה ברצח. האם העיתונות מבקשת אישור חוקי לטענתה לפני שהיא מפזרת אותה בנדיבות בכל כלי התקשורת? חס וחלילה, זו מנת חלקן של מי שהותקפו מינית בלבד. אנשים מכנים אותנו מטורפות, אלימות, נקמניות וכדו', בלי להביא פתק מרופא שמוכיח את טענותיהן.
לאחר ששמעתי מעוד תלמידות רבות של לאור,
לאור הצהיר השבוע שלא יתבע דיבה, והסביר זאת בעובדה שהדבר יאפשר לנו לעקוף את חוק ההתיישנות ולנהל נגדו משפט אונס. וזה הסיפור האחד והיחיד שדיין היה צריך לקבל לתיבת המייל שלו. בלי פרטים שגורמים לנו טלטלה עד היום, בלי קישור בין אלימות ומין, רק הודאה חדה ופשוטה. לאור הוא גם האדם היחיד שעמו היה צריך עוזי דיין לנהל שיחה אישית מלב אל לב. וכשלאור היה אומר לו: אבל זה פוגע בבריאותי, במשפחה שלי! היה על עוזי להישיר אליו מבט ולהסביר לו: בדיוק איציק, זה פגע בבריאות ובמשפחות של רבות ושל עצמך. אין פרס על זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם