התנועה לביקורת השלטון
לאור תחושת המיאוס מהפוליטיקה בארץ, חיוני שבוגרי תנועות הנוער והמכינות הקדם-צבאיות ייטלו יוזמה ויקימו גוף שיפקח על המערכת ויקדם את אנשיו לשורותיה
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- שני שוטרים נורו למוות בניו יורק
- לוחם המחתרת המנודה שהפך לגיבור לאחר מותו
אלא שהנושא האמיתי המרחף כעננה מעל מערכת הבחירות הזו הוא תחושת המיאוס הגוברת מהמערכת הפוליטית כולה. הסוגיה הזו אמנם מטילה צל כבד על המערכת הפוליטית בישראל כבר שנים ארוכות, אבל מערכת הבחירות הנוכחית – שכולה נולדה מתוך חוסר אמון ותככנות הדדית בין נתניהו מצד אחד ויאיר לפיד וציפי לבני מצד שני – עתידה להעמיק את חוסר האמון לתהומות מסוכנות של ממש.
נראה שמי מתוך המערכת הפוליטית שייבנה מן האווירה הזו הוא בעיקר אביגדור ליברמן. אם אכן הנושא האמיתי של הבחירות הוא תחושת המיאוס והבוז כלפי "הפוליטיקאים" באשר הם, ליברמן מצטייר לפתע גם כמבוגר האחראי של המערכת – מי שעדיין מחפש את הישועה בכללי המשחק הקיימים, ובו בזמן גם משדר נכונות לטרוף את כללי המשחק הדמוקרטיים למען אלה שמוכנים גם לכך בשביל ערך היציבות.
עליית כוחו של ליברמן, שכבר מצטייר כלשון המאזניים הצפויה של הקואליציה הבאה, עלולה להיות בעייתית מאוד אם אכן יתברר שהדימוי האנטי-דמוקרטי שלו מוצדק. בכל מקרה היא בעייתית, משום שהיא משדרת תפיסה ימנית-נצית ושלילית: לא למען ארץ ישראל השלמה, אלא נגד ערביי ישראל.
תוצאה גרועה לא פחות תהיה אם הרגש האנטי-פוליטי יתממש בהצבעת מחאה - כלומר במחאה המונית שתתבטא בהיעדר השתתפות בבחירות בכלל.
דיבורים כאלה נשמעים כבר מיריית הפתיחה של מערכת הבחירות, וקיים סיכוי סביר שהם יהפכו לאופנה רווחת לקראת יום הבוחר. אגב, לטווח קצר צריך להודות שלצעד כזה יכולה להיות גם השפעה חיובית, משום שאולי יש בכוחו לטלטל את המערכת ולגרום גם לפוליטיקאים ציניים להבין שכללי המשחק השתנו וכי עליהם לשדר יותר רצינות, יושרה ועבודה עניינית למען הציבור. אלא שבטווח הארוך פעולת אי אמון כזו מסוכנת מאוד, כי היא ממריצה עוד יותר את המיאוס מהעולם הדמוקרטי בכלל ואת הכמיהה ל"איש החזק שיעשה סוף-סוף סדר".
לאור כל זאת, חיוני יותר ויותר להציב במקום מרכזי במערכת הפוליטית גוף שסימן ההיכר שלו לא יהיה דווקא התוכן האידיאולוגי של פעילותו - ימני או שמאלני, דתי או חילוני, סוציאליסטי או קפיטליסטי – אלא עצם ההתעקשות על פעילות ציבורית ישרה וערכית באשר היא. תהיה זו פעילות המתמקדת בקידום חיובי של ערכים, ולא בשלילת היריב.
גוף כזה צריך כמובן לשאוב את כוחו מארגונים שכבר צברו קרדיט כמי שמתאפיינים ביושרה ובעשייה ערכית. בישראל תשע"ה נדמה שבמיוחד הכוונה לשתי קבוצות של ארגונים: תנועות הנוער - ובהקשר הנוכחי מדובר בעיקר על ארגוני הבוגרים של תנועות הנוער - ובוגרי המכינות הקדם-צבאיות.
במילים פשוטות: תנועות
הסיבות לכך מגוונות: בקרב בוגרי תנועות הנוער והמכינות קיימים הבדלים אידיאולוגיים רבים שלא יאפשרו להם לתפקד במפלגה אחת. מעבר לכך, הקמת מפלגה שתתמודד בעצמה בשדה הפרלמנטרי גם תמנע ממנה את היכולת להשפיע על כלל המפלגות, ועלולה אף להביא אותה בסופו של דבר לחלות בתחלואים המאפיינים את כלל המערכת הפוליטית. לפיכך, המודל הרצוי הוא זה של שתי התנועות הפוליטיות החוץ-פרלמנטריות הגדולות, 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו', שהשפעתן בטווח ארוך כנראה גדולה יותר מזו של כל מפלגה כזו או אחרת.
הקפיצה למים העכורים של הפוליטיקה היא הכרעה לא פשוטה למי שכל חייהם ושאיפתם הוא לממש ערכים, אבל בתנאים הנוכחיים היא חיונית לעצם קיומו של האמון בשיטה הדמוקרטית. משום כך גלום בה פוטנציאל לתרומה החשובה ביותר שיכולת תנועות הנוער והמכינות הקדם-צבאיות להרים בעת הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם