אם תשובה היה אמריקאי, היה הופך לגיבור תרבות
פירוק מונופול הגז בשם העיקרון של תחרות במשק רומס זכויות יסוד של קניין, פוגע בעצמאות האנרגטית של המדינה ורומס את מעמדה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
העצמאות האנרגטית, שתתעכב בשל העיכוב הצפוי בפיתוח "לווייתן", תשפיע באופן מיידי על חוזים לאספקת גז שהיו אמורים לקרב בין מדינות הציר החדש במזרח התיכון: ישראל, ירדן, מצרים, קפריסין ויוון. ההחלטה גם מוכיחה לכל תאגיד בינלאומי ענק שאסור לעשות עסקים עם מדינת ישראל, שאין לה מילה. למשל, במישור אחר, יש כבר לא מעט חברות טכנולוגיה עולמיות ששוכנעו להשקיע בישראל במסגרת מעבר צה"ל לנגב וחזון הפרחת השממה בבאר שבע, אבל נאבקים יום יום שעה שעה בפקידי משרד האוצר, ומקטרים בשקט על היום שבו נכנסו לתהליך.
במישור הפנימי, ההחלטה מוכיחה כי הכוח העצום שהמדינה מחזיקה בידיה יכול לרמוס תחתיו ללא אבחנה אזרחים מן השורה כמו גם את עשירי הארץ ותאגידי הענק. העריצות השלטונית שווה בפני הכול, והקהל מריע כאשר נרמסות זכויות בסיסיות ודם נשפך. אנשים מבינים את עוצמת השלטון רק כאשר הם חשים אותה על בשרם. בדרך כלל זה קורה להם לבד.
כל אחד יכול להיות קורבן של העריצות השלטונית: בתי הכלא מלאים במאות אסירים חפים מפשע. אחד מהם, למשל, הוא סולימאן אלעביד, שהורשע ברצח הנערה חנית קיקוס מאופקים בשנת 1993 ויושב מאז בכלא על לא עוול בכפו, למרות שהוכח על ידי כותב שורות אלה והעל ידי הקרימינולוג ד"ר אליאל ליבנה, שהרוצח האמיתי הוא בכלל מישהו אחר.
לאלעיבד ולרבים כמותו אין סיכוי אמיתי להתמודד מול מערכות ענק כמו משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט, אם סומנו מראש כאשמים. אחוז הזיכויים בישראל הוא מנמוכים בעולם, אבל אף אחד לא מדמיין את עצמו כנאשם באשמת שווא בפני בית המשפט, ולכן הנושא אינו על סדר היום הציבורי בדרך כלל.
מה בין סולימאן אלעביד ליצחק תשובה בעלי דלק קידוחים? מסתבר שהרבה. האמירה של תשובה ביום שלישי ברדיו שגם הוא "קורבן" אינה תלושה מן המציאות. תשובה, יליד לוב ותושב נתניה, הוא יזם שהביא במו ידיו למהפיכת אנרגיה בישראל והצעיד את המדינה לעבר עצמאות אנרגטית ולהורדה שכבר התרחשה במחירי האנרגיה. בדרך התעשר. אילו היה אמריקאי, היה הופך לגיבור תרבות. בארץ רודפים אחריו "פעילים חברתיים" וחברי כנסת כמו שלי יחימוביץ, שמעולם לא עשו בעצמם משהו שתרם לכללה הישראלית (עיקר המרץ של יחימוביץ' מופנה להגנה על ועדי עובדים במונופולים, שמעבירים כסף באופן ישיר מהציבור הרחב לכיסיהם).
אפשר לראות את תוצאות הכוח הדורסני של המדינה במקרה של תשובה ונובל אנרג'י: לאחר שהושקעו מיליארדי שקלים בחיפוש משאבי הטבע, שינתה המדינה את כללי המשחק בדיעבד, ולקחה לעצמה 60 אחוז מכל הכנסה (ועדת שישינסקי). בהמשך, הגבילה את יצוא הגז ל-40 אחוז מהתפוקה, כדי שהרוב יישאר לתצרוכת מקומית במשך עשרות שנים.
עכשיו, מחליט גוף אחד מתוך אינספור רגולטורים, הממונה על ההגבלים העסקיים, לחייב את תשובה ו"נובל" למכור את לווייתן, כאילו שזה המונופול שהכי בעייתי במשק. יותר מאשר המונופול למעשה של הבנקים והמונופול של חברת חשמל, שהיא כמעט הקונה היחיד של הגז, שיש לו עוצמה לא פחותה מאשר של הספקים בעת ניהול מו"מ על מחיר.
הממונה על ההגבלים מתעלם בהחלטתו מכך שכל אחד יכול לרכוש זכיונות עתידיים לחיפושי גז, אם כי ספק אם תימצא איזה חברה
שורה תחתונה: בשם העיקרון הראוי בפני עצמו של תחרות במשק נרמסות זכויות יסוד של קניין, נפגעת העצמאות האנרגטית של ישראל, נפגעת ההזדמנות להשתמש באנרגיה כמנוף לקידום ברית אזורית חדשה ונרמס מעמדה של ישראל כיעד יציב להשקעות בינלאומית, בעיקר בעיני חברות מארצות הברית שמקדשות את היציבות ברגולציה ואת ה"חוזה".
אין ספק כי הפגיעה בעקרונות כל כך יסודיים בשם עיקרון התחרות אינה מידתית, ואפילו אינה הגיונית. הממונה על ההגבלים העסקיים הבין את זה בעצמו עד שהפך את החלטותיו הקודמות, במפתיע, אתמול, לאחר לחץ כבד שהפעילו עליו "החברתיים" והרגולטורים שנהנים מתשואות ההמון. נותר כעת רק בית המשפט העליון שיהיה "מגן החזקים", בפני העריץ האולטימטיבי: מדינת ישראל. הקרב הזה ייקח שנים. הנזק בינתיים הוא ודאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם