הכישלון באו"ם: האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה?
ההיסטוריה מלמדת כי מי שמתיימרים להיות מנהיגי התנועה הלאומית פלסטינית בוחרים באופציה שמרחיקה אותם מהקמת מדינה בעקביות
עוד כותרות ב-nrg:
- שני מיליון ש"ח נמצאו בחשבונה של קירשנבאום
- אישום: שוטרים שפכו מים רותחים על חשוד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כבר אז, 30 יום בטרם הפלסטינים פנו למועצת הביטחון של האו"ם, ידע אחד הנציגים הזרים לומר לי את הדברים הבאים: "יש הערכה שהפלסטינים ילכו להפסד מכוון במועצת הביטחון עד תום 2014. הם יודעים שבהרכב הנוכחי של המועצה לא ישיגו תשעה קולות. הם יודעים שמוטב להם להמתין ל-2015, אז מתחלף הרכב המועצה לטובתם".
ועוד אמר הדיפלומט, כי "הם גם יודעים שבנוסח הנוכחי האמריקנים יחסמו אותם בווטו ויענישו אותם קשות בקיצוץ תקציבים. לכן, כדי להביא את ההצעה אבל להימנע מסנקציות אמריקניות, הם יעדיפו הפסד מכוון. יש להם גם אופציה לחבור להצעה הצרפתית לה יש סיכוי טוב יותר אבל אנחנו לא יודעים אם יצטרפו אליה".
כאשר אמר הדיפלומט המערבי - כן היה. הפלסטינים לא חברו להצעה הצרפתית - היחידה שהייתה לה היתכנות לעבור. הם גם לא המתינו להרכב הנוח מבחינתם של מועצת הביטחון ב-2015 עמו עשויים היו לקצור יותר הישגים. במקום זאת, עבאס ושותפיו העדיפו ללכת להפסד ידוע מראש. אותה התחזית, שברגע הראשון נשמעה קונספירטיבית, התממשה אחד לאחד.
מדוע נהגו כך מי שמתיימרים להיות מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית? מדוע לא בחרו באופציות שמקרבות אותם למימוש מה שהם טוענים כשאיפתם הלאומית הלגיטימית? השאלות הללו מהדהדות לא רק מעל אירועי החודש האחרון באו"ם אלא מרחפות מעל כל הצמתים המז'וריים של מה שקרוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני". שכן, עיון ברגעים המכריעים, בהם ניתנה למנהיגי הפלסטינים האפשרות להגשים את מאווייהם, מעלה כי באופן עקבי בחרו בחלום וסילקו את הגשמתו.
הצומת הראשון והזכור מכל הוא החלטת החלוקה ב-1947. הישוב היהודי אימץ בהתלהבות את הכרעת האומות המאוחדות. הערבים דחו אותה. 35 שנים לאחר מכן, הציע מנחם בגין לפלסטינים אוטונומיה ביהודה ושומרון. זו מבחינתם הייתה נון סטרטר. הזדמנות הוחמצה.
עשור חלף, וב-93 מתווה אוסלו הונח על השולחן. הפעם, כאשר לא נדרש מצדם ויתור של קבע, השיבו ראשי אש"ף בחיוב ואולם שבע שנים מאוחר יותר, כשהגיעה העת למצות את אוסלו עד תומו, ערפאת חמק מתשובה. הוצע לו באופן תקדימי להקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים בכמעט כל שטחי יהודה ושומרון. הראיס לא לקח את ההצעה, אף שלכל הדעות אמורה הייתה להיות מושא חלומותיו. ישראלים, אמריקניים ופלסטינים שהשתתפו אז בוועידת קמפ דיוויד, מתקשים עד היום לספק לכך הסבר מניח את הדעת.
יורשו של ערפאת, בפרקים מוכרים פחות לקורא הישראלי, העתיק את דרכו. שלוש פעמים הונח בפני מחמוד עבאס מתווה להסדר קבע. זה לא שהיו"ר הפלסטיני ענה בשלילה. כמו ערפאת, הוא פשוט לא השיב.
תחילה הייתה זו "מפת המפית" של אהוד אולמרט. ראש הממשלה של 2008 הלך אפילו רחוק יותר מקודמיו ונתן לאבו מאזן עוד כמה אחוזים מיו"ש. "עד היום לא שמעתי תשובה", סיפר אולמרט מספר פעמים אחר כך.
שנתיים מאוחר יותר, היה זה המתווך האמריקני ג'ורג' מיטשל. ראש הממשלה בנימין נתניהו שבר את עקרון היסוד של הימין והסכים להקמת מדינה פלסטינית. נתניהו, בצעד תקדימי נוסף גם הקפיא לחלוטין את הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון. אותו נתניהו, הנץ שבניצים, התחייב לוויתורים מרחיקי לכת, ובלבד שהפלסטינים יאותו לדון עמו ברצינות על הסדר קבע. מה התוצאה? קדחת. אבו מאזן סירב אפילו לדיבור ממשי. שוב הוחמצה הזדמנות. מיטשל הרים ידיים.
הסיבוב השלישי התפוצץ לפני תשעה חודשים. בהובלתו העיקשת של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, שוב הלך נתניהו רחוק מאוד. פקיד אמריקני בכיר אמר אז ל-nrg כי "נתניהו מוכן באמת ובתמים למדינה פלסטינית ואף לבצע לשם כך ויתורים משמעותיים. זו אמנם מדינה על פי התנאים שלו, אבל הנכונות אמיתית".
תחקירי רטרו משובחים ונפרדים של כתב וואלה, אמיר תיבון, ושל פרשן הארץ, ברק רביד, העלו כי נתניהו נסוג לעמדות מעוררות חרדה בעיניו של כל איש ימין. אפילו השרה לשעבר ציפי לבני, שונאתו המרה של נתניהו ומי שהייתה בסוד העניינים,
מה על כל פנים עשה אבו מאזן? פוצץ את השיחות והקים ממשלה עם חמאס, כלומר שוב הגיב בסטירת לחי מצלצלת למתווה שיכול היה להוביל אותו אל היעד הלאומי הנכסף של העם אותו לטענתו הוא מייצג.
בשבוע שעבר כאמור, שוב בחר יו"ר אש"ף להטיח ראש בקיר והעלה הצעה שנדונה מראש להפסד במועצת הביטחון. השאלה היא מדוע? ממבט של 30 אלף רגל, רצף האירועים ההיסטורי הזה מוכרח להביא את האדם הסביר לשאלה: האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה?!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם