הסערה על החמסה במכללת ספיר אינה במקומה
חמסת הפימו עם הכיתוב של דאעש שנתלתה בגלריה של מכללת ספיר פורשה בצורה לא נכונה. סך הכל מדובר בייצוג שמטרתו העיקרית היא מחאה כנגד המסרים הרצחניים של הארגון
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- ברשת החברתית "כמוני" נפתחה קהילת גמילה מעישון
- מרד בגולני: שבעה לוחמים נפקדו ונשפטו למחבוש
באותו היום כבר נכנסו הפוליטיקאים לתמונה. איילת שקד הזדרזה להגיע ולהצטלם על רקע תליית התערוכה, רונן שובל הכריז על "תג מחיר של מכללת ספיר, תועבה חתרנית" וקרא לקנוס את המכללה, ואת כדור השלג שנתגלגל כבר אי אפשר היה לעצור. ערוצי התקשורת נמלאו גינויים על מוסד ציבורי בישראל התומך בטבח יהודים, והרשתות החברתיות המו מדיונים על גבולות חופש הביטוי.
בערב כבר נתלשה והושחתה היצירה המדוברת מהקיר על ידי סטודנט שהזדהה בדף הפייסבוק שלו, בפוסט שגרף אלפי שיתופים ברשת.
מכיוון שסופה של המהומה לא נצפה באופק והתארגנויות שונות קמות למנוע את פתיחת התערוכה, אני מבקש להחזיר לרגע את המבט אל האובייקט שבמרכז המהומה, ולנסות להבין מה יש בו, בזרע הפורענות.
שורת חמסות עשויות פימו תלויות על קיר. כמו תוצר של חוג יצירה לילדים, החמסות עשויות באופן עילג ומתיילד, מעוטרות בחרוזי צעצוע ובצבעים עליזים. מבט מקרוב מגלה שהן מכילות מסרים המגיעים מאזורי הסיוט היהודי: איטבח אל יהוד (העילגות הערבית מכוונת), בדם ואש נפדה את פלסטין, קללות בערבית ועוד.
הפער בין הצורה והתוכן מובהק: אובייקט שמטרתו להשרות ברכה ורגיעה מכיל תוכן מצמית, מכאיב. ללא ספק, ניגוד הצורה והתוכן מזמינים קריאה אחרת: אירוניה.
אם כן, מה יוצרת כאן האירוניה? האם מדובר בבדיחה, או שמא בפרובוקציה שמטרתה להכאיב? אני מבקש להציע קריאה רצינית יותר, ברשותכם.
בקיץ האחרון, תחת מתקפת הטילים שנחתה על המדינה במהלך מבצע 'צוק איתן', הפך שיר אחד לפסקול של המלחמה. באזורי הלחימה ובמרחבים המוגנים זמזמו אלפים את שיר התעמולה המרושע של החמאס: "תקוף תעשה ביגועים, חסל את כל הציונים". אינספור גרסאות כיסוי הופצו ברשת, החל מ"הריקוד הרשמי" של שרוטונים, ועד לגרסא החסידית וגרסת א-קפלה.
עד היום ילדי ממשיכים לשיר בחדווה את מילותיו המחרידות של ארגון הטרור. אני מודה שבתחילה ניסיתי לגונן ולמנוע מהם להיחשף אל התוכן האכזרי, אך עם הזמן גיליתי שהשיר מלווה אותם אל הממ"ד ומסייע להם להתמודד עם הפחדים. האירוניה הפכה את ארס הנחש לנסיוב, לנחש הנחושת שכל המביט בו נרפא.
למען האמת, מדובר בשיטה יהודית עתיקה. לאורך הדורות לבשו יהודים את דמותו של הרשע התורן בדרשות ה"פורים שפיל" ונשאו את נאומיו, התחפשו בדמותם של הצוררים המתחלפים וחיקו אותם בלעג. צ'ארלי צ'פלין בדמותו של היטלר ב"הדיקטטור הגדול" הוא דוגמה מובהקת. כבר בתורה נמצאת הדרכה כזו להתמודדות עם הרשע האולטימטיבי – עמלק.
כדי למחות את זכרו של עמלק מצווה עליכם לזכור. שוב ושוב עליכם לומר בפה ולשמוע את הסיפור, אשר קרך בדרך. תמחה את זכר עמלק, לא תשכח.
מגוחך יהיה לקרוא את סרטוני המחווה להמנון החמאס ללא המימד האירוני. איש לא יאשים את היוצרים השונים בהזדהות עם התכנים הרצחניים של השיר, כיוון שהצורה מעידה באופן מובהק על היחס האירוני אל התוכן. מה קרה, אם כן, לחמסות של גל וולניץ? מדוע הוחמצה האירוניה?
שתי תשובות אפשריות עולות בדעתי, שתיהן מעציבות.
הראשונה, אמנותית: בחומר זה לא עובד. את מה שקל לנו לזהות ולפענח כשמדובר בתרבות רשת של סרטונים ויראליים, נפספס כשהוא מעוצב בחומר ותלוי בגלריה. היכולת לזהות את הצורה ועל פיה לקרוא את התוכן- האם הוא רציני או אירוני, מתקשה כאשר זה מגיע לקריאת החפץ האמנותי. לפי אפשרות זו, הציבור מייחס לאמנות רצינות תהומית, ואת נלעגותה של חמסת הפימו המדוברת הוא מייחס לחוסר כשרון, או שמא עצלנות "מודרניסטית".
בניגוד לסרטון הויראלי שמופץ ברשת, שממנו לא מצפים ל"מסר", יצירת האמנות המוצגת בגלריה מתיימרת כנראה למסור את האמת הנוקבת של האמן, ובמקרה זה – את המסר המופיע בכיתוב, לטבוח ביהודים.
האפשרות הזו מעציבה כיוון שהאמנות
האפשרות השנייה היא פוליטית, ומעציבה אף יותר: כבר ראינו שאופן הקריאה של התוכן תלוי בצורה, תלוי בהקשר. שיר החמאס המושר בפי יהודים מקבל קריאה אחרת מאותו השיר כשהוא מבצע בידי החזן הראשי של החמאס. באופן מסורתי נתפשת האמנות הפלסטית כנחלתו הבלעדית של השמאל. אם כן, הצופים שראו את היצירה הניחו שמדובר באמן שמאלני, ולכן ייחסו לטקסט הערבי-כביכול קריאה רצינית. בעיני, האפשרות הזו מדאיגה יותר, כיוון שהיא מעידה על כך שהקהל הימני שפגש ביצירה הניח שאם האמן שמאלני, סביר שהוא תומך בטבח יהודים.
אם אכן זה כך, לא מדובר כבר בפער שבין האמנות והקהל, אלא בין ציבורים שונים בחברה היהודית, שמסרבים אפילו לייחס לצד שכנגד את הנשיאה בנטל הסיוט היהודי המשותף – אימת הפוגרום. נו, אם מכל המהומה הזו נוכל לגלות שלפחות הסיוט שלנו משותף – דיינו.
הכותב הינו תושב בת עין, אמן ומנהל 'פרדס' – בית הספר הגבוה לאמנות בגבעת וושינגטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם