כמה שיותר רחוק מיאיר
המעמד המביך שבו יאיר לפיד, מי שעד לפני שבועיים היה האחראי הישיר להצטמקות חשבון העו"ש של כולנו, נותן את נאום המושחתים הדמגוגי שלו, צריך להיות קריאת השכמה לבוחריו
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- החל מהלילה: קור קיצוני ושלג בירושלים ובהרי הנגב
בשפה תקשורתית נהוג לכנות את גורם האפקט הזה, "חשיפת יתר". פמפום מתמיד של רעיון או מסר, אפילו מוצדק ונכון מאין כמותו, עלול לשחוק אותו ולהוביל לתוצאה הפוכה מזו אליה התכוון המשורר.
הסיבות לכך פשוטות. כוחו של מסר נעוץ בחידושו, באלמנט ההפתעה שבו. הצרכן מטבעו הוא יצור סקרן, המשתוקק לחריגה מרעננת מהשגרה. ככזה, תשומת לבו נתונה באופן טבעי להצעות שוברות מוסכמה, לפתרונות קסם מכל סוג שהוא, להפי האנדים, מהפכים ונסים. ממש כמו באותה פרסומת בלתי נשכחת למי זוכר עכשיו על מה,"רפי תרגש אותי". זה כל מה שאנחנו צריכים ורוצים. שירגשו אותנו עכשיו ומהר ובכל מחיר ויהי מה.
בינינו, הרי אף אחד, מלבד אולי גארי יורופסקי, לא באמת מעוניין שכל הגנו יצליחו להימלט לחופשי, שאריות ירעבו למוות ושכל מערכת האיזונים העדינה בטבע תקרוס ואנחנו איתה, נכון? רק שנחמד מידי פעם להזדהות עם האנדרדוג, בלי לקחת בחשבון את התוצאות עד הסוף. להתרגש קצת, מה רע?
כך הופך הצרכן שבוי מרצון בידי המפתיע, האחר והמרגש, שהוא מצידו בלא מעט מקרים, לא פחות ואפילו בהרבה יותר גרוע.
עד שנופל האסימון. או עד שקורה נס קטן, ולשם שינוי גם אמיתי, בו המסר שוחק את עצמו והופך לשגרתי ואפור בדיוק כמו כל מה שניסה לחרוג ממנו, ולפתע גם נתון לביקורת עניינית ושקולה.
נס שכזה קרה בנאום המושחתים של יאיר לפיד. עומד לו נביא התנועה שחרתה על דגלה שינוי סדרי עדיפויות, שלא לומר סדרי עולם, תקציביים ולאומיים ומנסה, שוב, בפעם המי יודע כמה, לרגש אותנו.
לשכנע שוב שהוא, ילד השמנת והג'ל שבאוצרותיו מיליונים, שמעודו לא חווה רגע בודד אחד של מצוקה יודע מה באמת מתחולל במקרר של ריקי כהן. שהוא שמאז ומעולם היה שייך לאותו מעגל חברתי מצומצם של ההון שלטון טייקון, יפעל דווקא בניגוד לאינטרסים שלו ושלהם.
שהוא עודנו אותו גנו אנדרדוג מפתיע.
המעמד המביך, בו מי שעד לפני שבועיים היה האחראי הישיר להצטמקות חשבון העו"ש של כולנו, מי שהפך סמל ליהירות ובורות המתחרות זו בזו בהרסנותן, שדחף ללא הרף למינוי מקורביו לג'ובים ניהוליים, האיש שלא יוכל להצביע על הישג אחד ויחיד מלבד העלאת מפלס הקיטוב והשנאה הפנימית, לראות דווקא אותו זועק מנהמת לבו "מושחתים נמאסתם", והכל כמובן בשם העניים ומעמד הביניים, כאילו נחת זה הרגע מטיול בספארי באפריקה ולא מעמדת מפעיל גיליוטינת הגזירות והקיצוצים בשולחן הממשלה, כל זה היה נס קטן של תרועת השכמה.
איתות לחישוב מסלול מחדש בנוגע לדרך קבלת ההחלטות שלנו. רגע בו התודעה מטושטשת הספינים, הכמהה למפתיע ולמרגש, מתנערת באחת. המבט מצטלל ומבחין סוף סוף בתחפושת המתפוררת, במסכה שנשרה ובאיפור שנמחק. מגלה לפתע את האריה בעור של גנו שתמיד היה שם. זהו בדיוק הרגע בו אתה מבין שבהחלט יש לך עתיד, אך הוא יוכל להתקיים רק כמה שיותר רחוק מהאיש הזה.
הכותב שותף בפרויקט דוסים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם