עמידה על העיקרון, וגם כבוד

הצורך לשלב את הערבים-ישראלים במדינה חיוני, ולשם כך יש להבין גם את עמדתם. עלינו לדאוג לשמור על האמת הציונית שלנו, אך לתת מקום למעמדו המכובד של הציבור הערבי

יאיר שלג | 9/1/2015 9:36

תגיות: ערביי ישראל

בהצטרפות המיוחצנת של יו"ר ההסתדרות הציונית לשעבר אברהם (אברום) בורג למפלגת חד"ש יש כמובן צד הזוי ופרובוקטיבי – במיטב המסורת של בורג. אבל כמו במקרים רבים של צעדים קיצוניים שיש מאחוריהם גרעין של אמת, כך גם קורה בצעד הזה: המעשה עצמו פסול, אבל מאחוריו עומדת הבנה מוצדקת שהמקום שבו נמצאים יחסי יהודים וערבים בישראל הוא רע ומסוכן. יש כעת צורך בשינוי מהפכני, כמעט אתחול מחודש.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- פיני גרשון ימונה למנהל המקצועי של נבחרות ישראל
- מחאה הומו-לסבית בכינוס של הבית היהודי

הרוב היהודי בישראל הולך ומתנכר למיעוט הערבי. החקיקה הפורמלית אמנם עדיין שוויונית ויש גם יוזמות רבות לשילוב כלכלי של הציבור הערבי, אבל בשטח עצמו הציבור הרחב משדר שנמאס לו מן הערבים. הדבר בא לידי ביטוי בסקרי דעת קהל, כמו גם ברעיונות כמו אלה של ח"כ אביגדור ליברמן, שמעוניין להוציא לפחות חלק ניכר מן הערבים אל מחוץ לשטחי המדינה. הדבר בוודאי נכון ביחס לערבים במגרשי הכדורגל, בכתובות הגרפיטי, ברשתות החברתיות וברחוב בכלל. אפילו תהליך התחדשות והתחזקות הזהות היהודית, שנובע בעיקרו מסיבות פנים-יהודיות, משפיע בסופו של דבר גם על רמת הזיקה המשותפת לציבור הערבי.

אפשר כמובן לטעון שהערבים "הרוויחו ביושר" את היחס אליהם. ערבים-ישראלים השותפים לארגוני טרור פלשתיניים, התמיכה הגלויה במאבק הפלשתיני, לעתים קרובות גם בהיבטיו האלימים, 'מסמכי החזון' של ערביי ישראל, המשדרים אי קבלה של אופייה היהודי של ישראל – כל אלה מהווים לכאורה הצדקה לחשדנות ואף לעוינות כלפי הציבור הערבי.

אלא שמול כל זה צריך לשאול אם אמנם האינטרס ארוך הטווח של ישראל הוא לחזק את העימות עם ערביי ישראל או לנסות להחליש אותו. אם אכן המסקנה היא שאין לישראל עניין בהחרפת העימות, שעשוי להגיע עד כדי סכנת מלחמת אזרחים ופירוק המדינה ליחידותיה האתניות כפי שקורה כיום בכמה ממדינות האזור, אולי נכון יותר לבודד את המסיתים והאלימים ולפעול נגדם בחומרה, ובמקביל דווקא לטפח את היחסים עם כלל הציבור הערבי.

כשחושבים בכנות צריך להודות שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא טרגי במיוחד דווקא משום שבטענות שני הצדדים יש צדק. היהודים צדקו וצודקים כמובן ברצונם לזכות סוף-סוף ב"מקום תחת השמש" במולדתם ההיסטורית, אבל הארץ שאליה הגיעו היהודים אכן לא הייתה ריקה. מבחינתם, הערבים צודקים בכעסם על שהארץ נלקחה מהם - גם אם חלקם הגיעו אליה רק בעקבות הפיתוח הציוני. לו היינו פלשתינים, האם היינו מקבלים בהבנה שיבוא עם וישתלט על הארץ שבה חיו אבותינו בשם הזכות ההיסטורית שלו עליה? אדרבה, על רקע זה צריך דווקא להתפעל מן העובדה שרוב הציבור הערבי בישראל מעוניין דווקא בחיים בשלום ודו-קיום עם הרוב היהודי, גם אם ודאי היה מעדיף מלכתחילה שהמדינה הזו לא תתקיים כלל.

האמירות האלה אינן נובעות מעמדה שמאלנית קיצונית, ואינן צריכות לגרום למסקנות פציפיסטיות. אדרבה, הן היו בשורשי מדיניותו הכפולה של מנהיג הימין זאב ז'בוטינסקי בסוגיה הערבית: מצד אחד, דווקא מתוך כבוד לתחושת הלאומיות הערבית הוא לא האמין שהם

יסכימו לוותר על הארץ עד שיוצב בפניהם "קיר ברזל' ביטחוני שיבהיר כי אין להם סיכוי לנצח במאבק עליה; מנגד, הוא סבר שעליהם ליהנות משוויון זכויות מלא – לא רק במובן המשפטי הפורמלי, אלא גם מבחינת המעמד והכבוד.

גם כיום טועה אברום בורג כשהוא חושב שהכבוד לערבים צריך לבוא באמצעות ויתור על המעמד היהודי-ציוני בארץ. אלא שבאותה מידה טועה גם נפתלי בנט, כשבקמפיין "מפסיקים להתנצל" הוא רומז בעצם שאיננו חייבים דבר לערבים או לקהילה הבינלאומית, אלא רק לעצמנו ולזכויותינו. הגישה הנכונה היא זו שמייצג הנשיא ראובן (רובי) ריבלין: עמידה תקיפה וגאה על עקרונות יהודיים-ציוניים, לצד מתן כבוד ומעמד לציבור הערבי.

אפשר לומר שלצד ההתחדשות היהודית של השנים האחרונות, דרוש גם תהליך של התחדשות ישראלית, שבמרכזו חיזוק הזיקה של כלל הישראלים לזהותם המשותפת. נכון שהתהליך הזה קשה בהרבה, מכיוון שהמחלוקות והעימותים בין יהודים לערבים קשים מאוד, אבל המאמץ הזה לא פחות חיוני.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו