האוליגרכיה הסודית והאפלה של "השבט הלבן"

סערת פרס ישראל היא רק סימפטום להגמוניית "השבט הלבן". הגיעה העת לייסד כללי משחק חדשים והוגנים שיאפשרו פלורליזם אמיתי ותחרות של ממש, מבלי הדרה ואפליה של מגזרים שלמים

יוסי הדר | 15/2/2015 9:46 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
ייתכן שהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לקבל החלטות בעניין פרס ישראל לפני בחירות, היא המוצא הראוי, הנכון והבריא בעת הזו שינמיך את גובה הלהבות וישכך קמעה את הסערה שנתחוללה סביב פרס ישראל. כך יוכלו גם השנה אלה ששלטו בכיפה התרבותית להטביע את חותמם על מקבלי הפרס. עם זאת, לאחר הבחירות יש לתת את הדעת להגברת הדמוקרטיזציה בבחירת השופטים לפרס החשוב. אך לא רק לפרס ישראל עלינו להידרש. סערת הפרס היא רק הסימפטום לבעיה מהותית ויסודית בחברה הישראלית: הגמוניית "השבט הלבן" בתרבות ובחברה האזרחית, הגמוניה הנשענת על הדרה ואפליה של כישרונות רבים וטובים מקרב מגזרים אחרים בחברה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- טרור בבת המצווה: חבר הקהילה נורה למוות
- הפנטגון חשף: ארה"ב סייעה לישראל לפתח נשק גרעיני

אוי לנו אם נפסול סופר חוקר או איש רוח רק בשל דעותיו השמאליות או הימניות, או בשל מוצאו או מינו. אמנות היא אמנות, מדע הוא מדע - נקודה.  חופש הביטוי וחופש המחשבה הם העקרונות החיוניים ביותר שעליהם נשענת חברה דמוקרטית וליברלית. דויד גרוסמן, א.ב יהושע, עמוס עוז ורבים אחרים הם סופרים מוכשרים, נכס צאן ברזל לתרבות העברית. כמעט את כל ספריו של עוז קראתי בשקיקה, מתרפק על הכתיבה הפואטית על הניתוחים המחושבים, על החמלה, ואני מוקיר אותו עד אין קץ, גם אם איני מסכים עם דעותיו המדיניות.

 
בנימין נתניהו


לא הם הבעיה. הבעיה היא בעטיים של חוקרים סופרים ועסקני תרבות שלא השכילו להתאפק, ומשתמשים לרעה במעמדם כדי לכפות את עמדתם על אחרים, לסתום פיות, ולהעניק הכרה למקורביהם ולאנשי שלומם. הבעיה היא עם אלה המשמרים את הגמוניית "השבט הלבן" באורח בלתי דמוקרטי, מעודדים רק את אלה שכותבים בדמותם ובצלמם, ומדירים סופרים וחוקרים שאינם נמנים על צד שמאל של המפה הפוליטית, או כאלה שנמנים רחמנא ליצלן על המוצא המזרחי.

אנטוניו גראמשי, החוקר האיטלקי עמד יפה על כוחה של השליטה בתרבות ובחברה האזרחית. גראמשי, הבין כי המדינה והחברה נשלטות לא רק ברובד הפוליטי אלא גם ואולי בעיקר ברובד התרבותי, והכיר בכוחה העצום של ההגמוניה התרבותית ויכולתה להכתיב את עמדותיה. בישראל הגמוניית "השבט הלבן" ניכרת היטב בממסד התרבותי. הגמוניה זו לא הושגה בדין, ולא נקבעה מתוך דמוקרטיזציה ושוויון הזדמנויות אמיתי. היא הושגה מאחיזתם הלופתת של אליטות בעיני עצמן, ומשימורה של האוליגרכיה התרבותית הישנה. הגיעה העת לכבד את כולם ע"פ קריטריונים הוגנים של  כישרון, הישגים ופלורליזם של אמת.

גראמשי, גם הבין כי ההגמוניה התרבותית היא מערכת סמויה מהעין, חמקמקה, שלא תמיד ניתן להיות מודעים לה בקלות. ההגמוניה הזו אינה נתפסת כתרבות או אידיאולוגיה שלטת, וזה מה שמאפשר לה לייצר בלי חשד את השיח הרצוי לה. שיח שמתקבל ושולט בחברה. מכאן גם הקושי לתקנה ולגייס את דעת הקהל כדי להיאבק בה.

לכן כאשר מבקשים לשנות ולתת ביטוי וייצוג לכוחות אחרים מיד קמה זעקה, זעקת הקוזאק הנגזל, ויצירי הגמוניה זו מטיחים האשמות שווא באלה המבקשים לשנות. אלא שהפוסל במומו פוסל. דווקא אנשי ההגמוניה התרבותית השלטת הם אלה שעסקו שנים ארוכות בהטיה פוליטית בעיקר מן הצד השמאלי הקיצוני, ובהדרה חברתית וגזעית, לעיתים מתוך מודעות מוחלטת ולעיתים בלי זדון, וכעת הם מיתממים, מגלגלים עיניים.

קצת פנים, שמות, ומספרים. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2010 נקבע, כי בחירת החברים לוועדות השופטים לפרס נעשית בהליך חשאי ובלתי שקוף! ותהליך זה מוביל לכך ש"אין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה ובין מקבלי הפרס במהלך השנים"! כך ממש כותב מיכה לינדנשטראוס, חד וברור. עוד עולה מהדו"ח הזה כי מתוך 620 זוכים רק תשעים היו נשים ורק חמישה אינם יהודים. אגב, לא צריך להיות גאון גדול גם כדי לגלות כי שיעורם של יוצאי המזרח אינו משקף את כישוריהם, (8% בלבד – "הארץ" 13.2.15 ).

דוגמה קטנה למעגל הסגור שעליו דיבר המבקר, היא חומר הלימוד במקצוע הספרות במערכת החינוך. לפני כעשור פרסמתי לראשונה, כי בתשובה לפנייתה של מנכ"לית משרד החינוך דאז רונית תירוש, מדוע אין משלבים בלימודי הספרות יצירות של יוצאי המזרח נאמר לה "אין במורשת המזרח קנון שראוי להיכנס למערכת החינוך בלימודי החובה".

המבקר ממליץ למנות ועדה מקצועית שתקבע

את הקריטריונים לבחירת השופטים והזוכים, ואף מציע כי כדי לשמור על צביונו הממלכתי של הפרס, יש להעביר את האחריות להענקתו לגורם ממלכתי דוגמת נשיא המדינה. באופן אקראי אפשר להעלות על הדעת שמות רבים של יוצרים וחוקרים שנמנו על הימין או שבאו מקרב יוצאי המזרח שקופחו, לא רק בפרס ישראל, והודרו ממנעמי הממסד התרבותי. פרופ' ישראל אומן, אפרים קישון, נעמי שמר, חיים טופול, ספי ריבלין, ארז ביטון, עמיר בניון ועוד.

לכן, לנוכח השינויים בחברה הישראלית וצמיחתה מחדש של תרבות שהופלתה לרעה, לאחר הבחירות יש לגבש קריטריונים ברורים לבחירת השופטים בפרס ישראל. אלא שבכך לא די. יש גם לעמוד באומץ נגד ההטיה הפוליטית והחברתית הנהוגה גם במוסדות תרבות אחרים באקדמיה ובתקשורת, ולשאוף ליתר שקיפות והוגנות באכלוס השורות ובפעולתם של גופים אלה.

על אף כל אלה, ועל אך החשיבות בתיקון המעוות עלינו לשאוף שמאבק זה לא ייגרר לתהומות שנאה. במקום הגמוניה אמור מעתה הרמוניה. עלינו להגיע להסכמה הדדית בסיסית על כללי משחק הוגנים ואז -let the best one win.

הכותב הוא עיתונאי ומגיש יומני חדשות ומשדרי אקטאליה ברשת ב' של קול ישראל. מתוך "הטור השישי" – הבלוג של יוסי הדר

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
שתף

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

המומלצים

מרחבי הרשת

פייסבוק

כותבים קבועים