הלחץ של אובמה הפך את נאום נתניהו למאורע בינלאומי
נתניהו הסתכן בהחלטתו לצאת לעימות חזיתי מול הנשיא אובמה, אך בינתיים נראה שההימור השתלם. בארה"ב גוברת הביקורת נגד הנשיא ושם עולה החשד שיש לו מה להסתיר בהסכם הגרעין ההולך ונרקם עם איראן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שההימור הפעם מחושב מאוד. המשימה היא לא כזאת, שלאחריה יבשר קריין החדשות שכל טייסינו שבו בשלום לבסיסם. אבל לבנימין נתניהו מגיעה גם פעם מילה טובה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם במנהיג ישראלי – בייחוד ראש ממשלה – שבאופן כמעט-קבוע לוקח על עצמו סיכון אישי?
לא סתם לוקח סיכון אישי. הנוהג והמסורת בישראל הם, שראשי ממשלה מהמרים בקלות על חיי אזרחים וחיילים, ואפשר למנות אותם אחד לאחד. אבל את ישבנם הענוג, הפרטי כל כך, הם לעולם לא ישימו על המחבת המדיני הבינלאומי הלוהט. כך שמבחינה זו, נתניהו בהחלט בולט לטובה בכך שאיננו עושה לעצמו את החיים קלים. בואו נאמר, שקשה לדמיין את החייל האמיץ הרצוג נוקט במהלכים כאלה, שחורגים מצעדי הוואלס המתואמים היטב עם דיירי הבית הלבן.
בינתיים, בכל הנוגע לתגובות הממשל, החשיבה של נתניהו הוכיחה את עצמה. הצוות החכם של הנשיא אובמה הצליח בהיסטריה הדיפלומטית שעורר סביב ביקורו של נתניהו להפוך את הנאום מחרתיים בקונגרס למאורע בינלאומי שמוגדר כנאום השנה. נשמעים יותר ויותר קולות ביקורת בארצות הברית שהניסיון המוטרף לעצור את הנאום ואם לא למנוע אותו לפחות להטביע אותו ברעשים איומים, מעלה את החשד שיש לממשל אובמה מה להסתיר בהסכם ההולך ונרקם עם איראן.
צילום: לע"מ
אם חכמי הספינולוגיה של הבית הלבן היו שומרים על פרופורציות, יתכן שכל המהלך של נתניהו היה תחום בהקשר של גימיק בחירות. אבל מרוב פטפטת
בנוסף, האם אין כאן נסיון השתקה, שסותר לחלוטין את יסודות התרבות האמריקאית? בסופו של דבר רוב אזרחי ארצות הברית לא שומעים הרצאות של מומחים ישראלים ליחסי אמריקה-ישראל או קוראים פרשנויות של כתבים מדיניים ותיקים, שהסתובבו בחצרות וושינגטון עוד ב-73'. הם יודעים שיש פה אישיות שנוגעת בדבר ובתרבות של פייר-פליי, חברה פתוחה שמושתתת על ערכי החירות, חופש הביטוי והדמוקרטיה, לא יכולה להתעסק כל כך הרבה בסתימת פיות. למרות שבארצות הברית של היום סתימת פיות זה בהחלט תחביב חדש שהפך לעיסוק עיקרי בחלקים גדולים של החברה.
אבל הטעות העיקרית של הפרשנים המומחים אצלנו, שחרדים לשבירת הלוחות ביחסי ישראל-ארצות הברית, היא שאינם מבינים שמשהו מאוד עמוק השתנה ביחסים האלה. דפוס היחסים נקבע בימים רחוקים, לפני 45 שנה ואחר כך בחתימת הסכם השלום עם מצרים. ישראל נשענה אז על בסיס תמיכה צר של יהודי אמריקה ודומיננטיות של הדמוקרטים בקונגרס. הייתה תלות כמעט מוחלטת בסיוע צבאי בטחוני ולא פחות חשוב – בסיוע כלכלי.
הדפוסים נקבעו כאשר היקפי הסחר בין שתי הארצות היו מינוריים אם לא אפסיים. מי חלם שישראל תייצא לאמריקה הגדולה סחורות בקרוב ל-11 מיליארד דולר בשנה? התיעוש הטכנולוגי הפך למשולב. ומה שהכי חשוב, בסיס התמיכה של ישראל בחברה ובפוליטיקה האמריקאית התרחב מאוד. עוד מילה טובה לבנימין נתניהו: האיש למד בבית אבא, שהקהילה היהודית באמריקה, גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא לא עניין מובן מאליו ולא תמיד ניתן לסמוך עליה. אפשר בשקט לומר, כי אחד ההישגים ההיסטוריים של נתניהו הוא יצירת בעלי ברית נוספים בציבוריות האמריקאית בדמותם של הנוצרים הדתיים, האוונגליסטים, והפיכתה של המפלגה הרפובליקנית שנחשבה לקרה ומנוכרת לישראל, לאוהדת ולתומכת גדולה.
זה סיפור שהחל בשנות ה-80, בימי ממשל ריגן. אפשר לומר שהמחשבה על נשיא מתנכר בבית הלבן לא הייתה זרה לנתניהו, והוא טרח רבות לקראת אותו יום סגריר. צריך להיות תמים ואולי גרוע מזה כדי לחשוב, שביבי לא יממש את ההשקעות שלו בהגיע יום התשלומים. עכשיו זה ה"מאני-טיים". הוא טרח משך שנים כדי להכשיר את הקרקע ליום סגריר. עכשיו הוא הולך לוושינגטון.
צריך להניח שיש משהו בדבריו של השר יובל שטייניץ, שאולי ישראל יודעת על המשא ומתן יותר ממה שהאמריקאים יודעים. דן מרגלית כתב שהפילוסוף הלוגיקן נכשל כאן בכשל לוגי. אבל אולי ישראל, שיודעת לשים יד על הפרשות של מנהיגים מזרח תיכוניים כדי לדעת במדויק את תוחלת החיים שלהם ומצבם המנטלי, מסוגלת לדעת כמה דברים אחרים שקשורים למשא ומתן הגרעיני, שהאמריקאים לא יודעים? לכן אפשר לצפות שראש הממשלה נוסע עם התרעות מסוימות שעלולות לקומם ולעורר מריבצם את אויביו של אובמה מבית. זה לא ישפר את היחסים עם הממשל אבל זה יאותת לאמריקאים שישראל לא מוכנה לשבת על הספסל בנושא גורלי, ולאיראנים הנאום יאותת שישראל שומרת לעצמה חופש פעולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם