השאלה הגדולה: האם הנאום יביא מנדטים לליכוד?
אי אפשר להכחיש את זה, רה"מ נשא נאום נפלא, שהצליח להשכיח את דו"חות המבקר. לנתניהו נישאר כעת לקוות שהוא יביא לו קולות בקלפי
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
זו הסיבה שנתניהו רצה כל כך את הבמה המרכזית הזו; זו הסיבה שהשקיע כל כך הרבה מאמץ בדרך לוושינגטון; זו הסיבה שהתעמת עם נשיא ארצות הברית והוביל את יחסי המדינות אל סף משבר. מעבר לתחושת השליחות העמוקה של נתניהו (ויש לו תחושה כזו) מסתתר גם שיקול פוליטי ואלקטוראלי כבד, ואם גם הוא לא יעבוד, נתניהו עלול לוותר הפעם על השלטון.
נתניהו, למה לכחד, נשא נאום לתפארת. הוא הילך כמו אמן רטורי על מסלול משובש ולא נוח, אבל השכיל לא ליפול למהמורות קטנות או גדולות, ומדי פעם אפילו הפך את נקודות החולשה ליתרון שהרים את השומעים שלו למחיאות כפיים סוערות.
נתניהו חילק בשום שכל את הנאום לארבעה פרקים בסדר הנכון: הוא פתח עם היחסים ההיסטוריים והברית ההדוקה שיש בין ארצות הברית וישראל, וסיפר על ההערכה העמוקה שהוא רוחש לנשיא אובמה. הפרק השני עסק בסכנה האיראנית שמרחפת על פני העולם כולו. נתניהו ידע להזכיר כאן את הטרור הרצחני שהפעילה איראן נגד אמריקה עצמה, שעלה במאות קורבנות לאורך השנים בעיראק ובאפגניסטן. עד כאן הכול בסדר, וכולם הסכימו ואפילו מחאו כפיים כאיש אחד.
עם אווירת האחדות הזו שיצר פנה נתניהו לפרק השלישי: ההסכם שמתגבש מול איראן. הביקורת שלו יצרה כיסי התנגדות בקהל, בעיקר בקרב חברי הקונגרס הדמוקרטיים, אבל לזכותו של נתניהו ייאמר כי לא היה מדובר במתקפה בוטה, אלא בניסיון שכנוע ידידותי במידת האפשר. כך הוא לא חשף סודות מחדרי הדיונים; כך הוא הפציר באובמה, דרך חברי הקונגרס, שלא יסיר את הסנקציות מעל טהרן. נתניהו השתדל גם להיות פרוגרמטי במידת האפשר, מה שהוסיף לאמינות המסר. הוא דיבר על התשתית הגרעינית הנרחבת שתישאר בידי איראן גם אחרי ההסכם, ועל היכולת המוכחת שלה להתחמק מפקחי האו"ם.
זה היה גם הקטע המסוכן בנאום של נתניהו. בעיני הדמוקרטיים הדברים היו יכולים להתפרש כמו פגיעה ביכולת המעשה והשיפוט של הנשיא אובמה (הרפובליקנים ממילא חושבים שיש להם נשיא בעייתי, נאיבי עד כדי טיפשות, שאיבד מזמן את הקשר עם העולם האמיתי). מי שראה את ננסי
אבל אז בא הפרק הרביעי שגיבש את כולם תחת מטרייה אחת, או כמו שנתניהו אוהב לומר, תחת משפחה אחת. אחרי שפיזר נקודות ציון והזדהות לאורך כל הנאום, בא הסיום ועסק בנושאים שמעוררים התרגשות אצל כל פוליטיקאי אמריקאי באשר הוא: גורלה ההיסטורי של ישראל. כאן היה הדמגוג נתניהו במיטבו. הוא כרך את השואה באיום האיראני, הציג את אלי ויזל, סמל ההישרדות היהודי שישב ליד רעייתו שרה וליד עורך הדין היהודי אלן דרשוביץ, הבטיח שהעם היהודי לא יעמוד יותר מול משרפות ההשמדה ובסוף הודיע שאנחנו נדע לעמוד לבדנו, אבל כמובן, לא נעמוד לבדנו כי אמריקה תהיה איתנו.
זה היה השיא. נתניהו ידע להצביע על משה רבנו, שתמונתו תלויה בקונגרס, אחרי שסיפר קודם לכן על המן הרשע ואסתר המלכה. התמונות של הקהל המריע, ששודרו בשידור חי בלי הפרעה של יו"ר ועדת הבחירות, יעשו כנראה את שלהן. שבועיים לפני הבחירות איש כבר לא זוכר את דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור ועל הבזבוזים במעונות ראש הממשלה. אני הייתי מציע לראש הממשלה, בכל זאת, לשים לב לכרזה שהניפו עובדי כימיקלים לישראל המפוטרים בהפגנה ביום ראשון בירושלים מתחת לביתו, כאשר הוא היה בדרכו לוושינגטון. "נתניהו, אנחנו נמות ברעב לפני איראן", הם כתבו שם.
.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם