הדרישה לא להרגיז את איראן - יריקה בפרצופה של ארה"ב
במשך עשורים רבים הצהירו האמריקאים שלעולם לא יישאו ויתנו עם טרוריסטים. גם במקרה של איראן – אין פשרה. האלטרנטיבה היחידה היא לפגוע בטרוריסטים לפני שהם מספיקים לפגוע בך ולתת לזה גיבוי
עוד לפני שנכנס ראש הממשלה בנימין נתניהו לאולם הקונגרס, כבר ידעו מקטרגיו בעברית ובאנגלית להצביע על הבעיות בנאום, שכפי שצפו (והכינו את הצופים בבוז מעודן), היה רהוט, מרשים וקולח.
עוד כותרות ב-nrg:
-מחפש אח חדש: בנט הציע גוש עם החרדים ויבדוק עם כחלון
-סקר ערוץ 1: 'יש עתיד' שלישית בגודלה; מרצ עוברת בקושי
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שלוש טענות עיקריות עלו כבר אז נגד עמדת נתניהו: הסנקציות מרחיקות אותנו מהצלחת המשא ומתן; הסנקציות מרגיזות את איראן ומקצינות את עמדותיה, ובכך דווקא דוחקות אותה לפיתוח פצצה גרעינית; וכמובן, לנתניהו אין שום אלטרנטיבה להסכם. נשמע לכם מוכר? בצדק. ההתייחסות לתוכניות איראן להשמדת ישראל, המוכרזות קבל טוויטר ועולם, לא שונה במאום מההתייחסות ל"בעיה הפלסטינית". התגובות של הבית הלבן ושל להקת תומכי אובמה בארץ לאיום הטרור האיראני, זהות לתגובות בלועזית ובשמאלנית לאיום הטרור המקומי כאן אצלנו.
אם ההסכם האיראני נשמע לכם כמו פרסית מדוברת, אל תיבהלו. העניין דווקא די פשוט. בשורה התחתונה, ההסכם הרע הזה מאפשר לאיראן להעשיר אורניום במגבלות מסוימות ולהתקרב לפצצה גרעינית מרחק של שנה אחת בלבד. בתום עשור מחתימתו יפוג תוקף המגבלות שהוא מציב, ואיראן תוכל להתקדם בדרכה הרעה בלי שמהלכיה ייחשבו אפילו להפרת הסכם. ובכן, הסנקציות על איראן אכן מרחיקות אותנו מהסכם, ממש כמו שסירוב לשחרר מחבלים או המשך הבנייה ביו"ש מרחיקים אותנו מהסכם מול הפלסטינים, אבל הנה החדשות הבוערות: ההסכם הוא לא המטרה. ההסכם אמור לדאוג לשקט הדדי, לאפשרות של חיים ללא טרור. אם הוא לא מביא לזה, אין בו טעם. אם הוא מביא למצב הפוך, הוא גם מסוכן.
סיסמת "אל תתנו להם רובים" חוזרת על עצמה: גם אז, בימי אוסלו האופטימיים, טענו שהימין מהלך אימים, זורע פחד ועסוק בנבואות זעם. בתמורה קיבלנו את אינתיפאדת הדמים השנייה. הימין צדק, אבל השמאל המשיך לחתור להסכם כשהוא מקדש את האמצעים במקום את המטרה. כשאתה מבהיר מראש שאין דבר שאתה מעוניין בו יותר מעצם החתימה על ההסכם, כבר הפסדת במשא ומתן. כשהצורך העז שלך למכור את המכונית גלוי לכול, כבר הורדת את מחירה בשלושים אחוזים. הקונה המאושר יוסיף חטא על פשע, יזכה אותך בפרצוף לא מרוצה וימצא כמה כשלים בלמבורגיני הנהדרת שלך, לפני שיואיל לקבל אותה במחיר מציאה.
הדרישה לא להרגיז את האויב היא לא רק כניעה מבישה לטרור – לזה כבר התרגלנו – היא גם יריקה בפרצוף למדיניות ארה"ב, שבמשך עשורים רבים הצהירה שלעולם לא תישא ותיתן עם טרוריסטים. עונות שלמות של "24" נתפרו סביב הגאווה הלאומית־אמריקנית הזו, שהתפוררה תחת שלטון אובמה. הסדרה שהצליחה לנבא ולקדם את בחירתו של נשיא אמריקני שחור ראשון, לא העלתה בדעתה להכניס לפיו בתסריט ביטויים כמו "אומנות הפשרה". כשזה מגיע לטרור, אין פשרה.
כמו בארץ, גם במקרה הזה הקלף האחרון הוא קלף ה"אין אלטרנטיבה". ובכן, יש אלטרנטיבה. תמיד יש אלטרנטיבה. האחת היא לפגוע בטרוריסטים לפני שהם מספיקים לפגוע בך, ולשם שינוי לתת לזה גיבוי מפורש. זה נכון לגבי פעולות מעבר לים כמו גם לגבי סיכול ממוקד בעזה וברמאללה. האפשרות האחרת היא חתירה תמידית להסכם טוב יותר ולשינוי יחסי הכוחות בין המתרפס למתרצה. איך אמר נתניהו לאמריקנים בקונגרס? "הם זקוקים להסכם הזה יותר מכם". זה נכון לגבי איראן, וזה נכון גם לגבי הגדה המערבית.
ויש גם אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. לפעמים צריך פשוט לקחת אוויר ולחכות שהאויב ילמד לומר בערבית או בפרסית את המילים "אומנות הפשרה".
מערכת הבחירות הנוכחית, כמו כל מערכת בחירות קודמת, גורמת למתמודדים לקרוץ ימינה. מועמד המחנה הציוני יצחק הרצוג ביקר השבוע בגוש עציון, והצהיר שהגוש "יישאר חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בכל הסדר". ציפי לבני של התשדירים היא פתאום בתם הגאה של לוחמי אצ"ל, שמגלה להפתעתה שאין הבדלים גדולים בין תפיסתה הימנית(?) לזו של עמיתיה החדשים ממפלגת העבודה.
קולן של סתיו שפיר ומרב מיכאלי נדם, כנראה כדי לא לקלקל את המכנה המשותף הברור כל כך בין מפלגת אוסלו לאידיאולוגיית שתי גדות לירדן. אריה דרעי, שרק לפני חודשיים הצהיר שנתניהו הוא האשם ביוקר המחיה, ממהר כעת להגן עליו מול מתקפות השמאל ולפזר הצהרות תמיכה בראש הממשלה. וכחלון? כחלון הוא בכלל ליכודניק! שכחתם? רק מה, מהליכודניקים שמוסרים פה ושם שטחים. גם נתניהו עצמו מוצא זמן בלו"ז הצפוף שלו לבקר בחברון ובעלי, ובנט מבהיר, שלא לומר נשבע, שיעשה הכול כדי שישראל לא תמסור אף סנטימטר נוסף לערבים.
הפרשנים אבירי קהילת "רק לא ביבי" אומרים את הדברים שחור על גבי ערוץ 2: כולם קורצים ימינה כדי למשוך מצביעים. זה כמובן לא ימנע מהם בעוד חודש־חודשיים
מצביעי ישראל ברובם המוחלט לא רוצים שחרור מחבלים. הם רוצים תגובה תוקפנית לכל מתקפת טרור, ולא רוצים לראות יהודים נעקרים מבתיהם בשום צורה. כולם מבינים את זה, כולם יודעים את זה, וכולם מנסים להתחנחן מול התפיסות הללו ערב בחירות. אבל אחרי 17 במרץ זה לא יפריע לאף אחד לטעון שנסיגות חד־צדדיות, הסכמים מפוקפקים או הריסת בתי יהודים הם רצון הבוחר, במקרה של עליית השמאל – או, במקרה ההפוך, שהקפאת המשא והמתן המדיני והלחימה העיקשת בטרור הן התנהלות ימנית קיצונית של ממשלת הליכוד והבית היהודי.
קולות הימין נשאבים במרמה לתנועות שמסתירות את עמדותיהן האמיתיות. השמאל ישתמש בקולות הללו לניהול מדיניות שגם הוא יודע היטב שהיא לא רצון העם, אחרת לא הייתה לו שום בעיה להצהיר עליה כבר עכשיו ולהפסיק להחביא את הקולות האמיתיים שלו. אם הימין ינצח בבחירות, הקולות הללו יחנקו אותו מספסלי האופוזיציה או משולחן ממשלת האחדות. הם יקראו לבנט קיצוני, ולנתניהו מנותק מהעם. בעוד שבוע וחצי מורידים את מסכת הבחירות הימנית ועוטים את מסכת "רצון העם", המעוותת לא פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם