פספסתי את סיפורו של סבי, מאז אני אוסף אחרים
סבא שמואל העדיף לשמור את הזיכרונות מהשואה לעצמו, עד שמוחו לא עמד יותר במעמסה. הוא היה איש של מילים שצלל בשנותיו האחרונות אל הדממה והשכחה. מאז מותו אני מכור לסרטי שואה ואוסף סיפורים של ניצולים, כי מעבר לששת המיליונים, מי יודע כמה סיפורים וחלומות איבדנו
אני זוכר רק מילה אחת ששמעתי מסבא שמואל. הייתי בן 7, חזרתי מבית הספר וראיתי אותו על הספה בסלון. זה לא היה מחזה שכיח אצלנו בבית, ובכל זאת שום דבר לא הרגיש לי מוזר בסיטואציה. אמרתי לו שלום, הוא ענה לי בקול הרציני שלו "שלום", ורצתי לחדר. מאוחר יותר התברר לי שאבא הביא אותו אלינו כי הוא לא הרגיש טוב באותו היום. מזכירתו של סבי התקשרה לעדכן שהוא נרדם במשרד, לא אירוע אופייני לאיש עבודה חרוץ שניהל את "ידיעון עפולה והעמקים" - גולת הכותרת של עולם העיתונות בעפולה והמקומון הראשון בארץ. כן, אילתים, אני יודע שאתם טוענים שאצלכם היה מקומון עוד לפנינו, אבל כמו בנרטיבים של הישראלים מול הפלסטינים, אני מעדיף לאמץ את זה שקרוב יותר אליי. בכל פעם שמישהו הטיח בסבא שמואל את העובדה שהמקומון שלו הוא לא הראשון, סבא היה משיב: "אילת? זה לא בארץ".את הגיליונות היו סבי ואבי מדפיסים אחד־אחד, באמצעות מכונת סטנסיל ישנה. בתחילת הדרך היה המקומון במה בעיקר לפרסומות של טייקונים עפולאים שונים: "חנות הספרים של מקס", "יפית - בגדי נשים", וכמובן - "חנות הרהיטים של מישלזון". לאחר מכן נוספו גם טקסטים שחיבר סבא שמואל על המתרחש בעיר וביקום, ובהמשך גם חידודי לשון (שמלווים אותנו עד היום) פרי עטו של אבי.
כמה שעות אחרי שראיתי את סבא בסלון, לקח אותו אבא שלי לבית החולים. מה שהחל ככאב ראש רגיל התפתח לאירוע מוחי חמור ששינה את סבא ללא היכר: מאדם חרוץ וחריף, איש של מילים (את הכול אני יודע מפי אחרים, כמובן) - לאדם שאיבד קשר עם המציאות וצלל אל עולם משלו. האירוע פגע באזור במוח שאחראי על ההתמצאות והזיכרון, ואני תמיד חושב לעצמי שאולי־אולי יש חסד קטן בכך שיחד עם שאר הזיכרונות, נעלמו גם הזיכרונות הארורים של סבי מאותן שנים באירופה.
אני לא חושב שיש אדם שמסוגל להבין את המספר שישה מיליון. נכון, אנחנו גדלים עליו, אבל אנחנו לא באמת מצליחים להבין, וטוב שכך. אם היינו מצליחים, אולי גם המוח שלנו היה מחליט לכבות את עצמו כדי לא להתמודד.
אני חושב שהבנתי לראשונה מיהו סבא שמואל כששאלתי את אבא שלי למה קוראים לו אחאב. אל תסתכלו עליי ככה, אני יודע שזה שם בעייתי לכל הדעות. אמנם כששאלתי עוד לא ידעתי מהן המשמעויות היהודיות החבויות בשם, אבל בואו נאמר שהצלחתי להבין שכנראה לא אפגוש בחיים עוד הרבה אחאבים.
הסיפור של השם אחאב מתחיל אי שם בעיירה סקרנביץ' שבפולין הרחוקה. שמואל (אז עוד לא סבא) גדל במשפחה יהודית חילונית, עם חמישה אחים ואחות אחת. הוא נולד בשנת 26', כך שהמלחמה תפסה אותו כשהוא צעיר ובריא. רוב בני משפחתו נשלחו למקומות שמהם לא חוזרים, ואילו סבי נשלח למחנה עבודה יחד עם אביו - שגם אותו איבד במהלך המלחמה. מכל משפחתו, נותר לו רק אח אחד.
בשנת 47' עלה סבא שמואל לישראל, התגייס לפלמ"ח ושירת כרגם. הוא הכיר את סבתא יולה, שהייתה גם היא לוחמת פלמ"ח לא קטנה. עד היום היא מספרת לכל מי שרוצה לשמוע איך מטוס ספיטפייר סורי רדף אחריה בדרך לפעולה בקיבוץ שער־הגולן.
השניים המשיכו לעמק יזרעאל, שם היו ממקימי קיבוץ היוגב. אחרי שסבא שמואל הבין שטייקון חקלאי הוא כבר לא יהיה, הוא ארז את עצמו ועבר לעיר האורות עפולה. כשנולד בנו השני, נתן לו את השם אחאב. תבינו, אמנם מדובר בחילוני אדוק, אבל לסבא שמואל היה חיבור מדהים ליהדות, או ליתר דיוק - לחב"ד. משהו באנשים האלה עשה לו את זה. הוא אפילו התלווה פעם לחסידים שנסעו לניו־יורק לביקור אצל הרבי, קיבל ממנו דולר, ועד היום חלוקות הדעות בבית משפחת זמרי בשאלה מי לעזאזל איבד אותו.
סבא שמואל, שחלם להיות בעלים של עיתון, היה איש של מילים. הוא החליט לקרוא לבנו "אחאב" על שם האחים והאב שאבדו בשואה.
סבא לא דיבר מעולם על השואה, ואת הזיכרונות מהשנים האלו שמר בבטן. הוא היה איש רציני עם שאיפות גדולות וחריטת דיו על היד. לפני כמה שנים מצאתי מכתב שכתב לפני שנים רבות, ושהזכיר לי מישהו אחר שאני מכיר. אותי. לא בדעות, יותר בסגנון. מדובר בסוג של יומן שנכתב בשטף על פני חמישה עמודים. אתם יודעים מה? בשפה של היום, סבא שמואל ניהל עמוד פייסבוק שבו כתב על כל נושא שעלה במוחו.
הוא כתב על פוליטיקה, וזה הזמן לציין שסבא שלי היה מפא"יניק עם פנקס אדום, שנהג להתכתב עם שמעון פרס ואפילו נפגש איתו כמה פעמים כדי לחלוק רעיונות; הוא כתב על המדינה, שאותה אהב אהבת נפש, ויותר מכך אהב לקטר על חלקים בה שלא מוצאים חן בעיניו; והוא כתב על מס הכנסה. אלוהים, כמה שהוא שנא את מס הכנסה.
סבא שמואל כתב גם על ספרות. האיש קרא ספרים בקצב שבו אנשים כמוני קוראים סטטוסים: מביוגרפיות של צ'רצ'יל דרך טולסטוי, ז'ול ורן וכמובן קישון, שהיה סוג של אליל בעיניו. עוד כתב על כפייה דתית, תופעה שתיעב בכל נפשו. אבל אל תבינו לא נכון: על אף חילוניותו, סבא הקפיד לחנך את ילדיו לשמירה על מסורת ישראל. עד היום אבי נתקף בקצת חיל והמון רעדה כשהוא מספר על הרצינות שבה סבא שמואל קיים את ליל הסדר. אם מישהו העז לגעת לו בצלחת הסדר, היה זכרו ברוך. סבא היטיב לסכם זאת באחד המשפטים האהובים עליי במכתב: "כדי להיות אפיקורס, אדם צריך לדעת במה הוא כופר".
אני לא אדם נוסטלגי, אבל הדיבור על סבא שמואל הופך אותי לכזה. לא כי אהבתי אותו באופן מיוחד – האמת היא שלא באמת הכרתי אותו - אבל משהו בביוגרפיה של האיש יוצר אצלי תמיד תחושת פספוס. אני לא יודע אם השואה אחראית לכך שמעולם לא באמת הכרתי אותו: אין דרך להוכיח שהאירוע המוחי שעבר היה תוצאה של אותן שנים. אני נוטה לחשוב שכן. יש אנשים שהדחיקו והדחיקו, עד שהמוח שלהם החליט שהוא לא מוכן להתמודד עם הזיכרונות לבדו, וויתר גם הוא.
אולי תחושת הפספוס היא זו שהפכה אותי לאחד שמכור לסרטי שואה. ביום השואה אני מפוצץ את הממיר בהקלטות של סרטים ועדויות של ניצולים, ובחודשים שלאחר מכן אני מוצא לי זמן ונוהג לצפות בהם מדי פעם. העובדה שפספסתי את הסיפור של סבא שמואל, גרמה לי לרצות לשמוע את כל הסיפורים האחרים. כי מעבר לששת המיליונים, מי יודע כמה סיפורים, חלומות ומקומונים עפולאיים איבדנו.
בוקר אחד, 13 שנה בערך אחרי היום שבו פגשתי את סבא שמואל על הספה בסלון, התעוררתי מסיוט: חלמתי שסבא שמואל נפטר. התקשרתי מהבסיס שבו שירתי למקום עבודתו של אבי. אחת העובדות אמרה לי שהוא לא הגיע היום. התקשרתי הביתה, אמרתי שאני יודע, ותפסתי אוטובוס לעפולה. להיפרד מסבא שמואל.
אקו"ם