יום השואה וסודות הזיכרון של העם היהודי
יזמת 'זיכרון בסלון' היא הדבר הכי חשוב שקרה ל-'והגדת לבנך' היהודי-ישראלי, כי היא משתמשת בעקרונות הזיכרון היהודי של קהילה ומשפחתיות שהוכיחו את עצמם כבר אלפי שנים
כבר ארבע שנים שאני משתתף ביזמת "זיכרון בסלון" בערב יום השואה, ואני הולך ומשתכנע שהיא אחד הדברים החשובים שקרו לזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי בזמננו. יש סיבה טובה מדוע תוך שבע שנים צמח מספר המשתתפים ביוזמה הזו מסלון אחד קטן ל-13 אלף סלונים עם כחצי מליון משתתפים ב-2016.לפני כ-3,500 שנה יצאו אבותינו ממצרים, מבית עבדים, מעבדות לחירות. אלפי שנים אחרי – עדיין מתכנסים רוב רובם של יהודי ישראל והגולה בערב חג הפסח ומגוללים את סיפור היציאה לעצמאות של עם ישראל. אכן, רבים מאתנו מדלגים בקלילות על הזוועות (חיסול התינוקות הזכרים ועבודת פרך קשה) הישר אל האותות והמופתים, והלאה אל "שולחן עורך" והמרק עם (או בלי) הקניידלעך של סבתא. עם זאת, אסור להקל ראש בהצלחה הכבירה של שיטת הזיכרון היהודית: המשפחתית, הקהילתית והאינטימית, המשלבת שירה, קריאה משותפת ושימוש בסמלי זיכרון: השיטה הזו הביאה לכך שילדים במאה ה-21 עדיין יושבים ומדברים על אירועים היסטוריים שהתרחשו אי אז.
זיכרון בסלון. הכוח העצום טמון דווקא בקהילתיות והמשפחתיות.
באדיבות 'זיכרון בסלון'
הגאוניות שבכמוסת הזמן של שיטת הזיכרון היהודי הוכיחה את עצמה במבחן של אלפי השנים שבהם התעצבה והתחשלה. היא נוכחת כמעט בכל חג ומועד יהודי – בט' באב, בפסח, בשבועות ובחנוכה. יש לשיטה הזו יכולת מוכחת בשימור אירועים מכוננים בזיכרון הקולקטיבי: הכוח העצום שלה טמון דווקא בקהילתיות והמשפחתיות שלה מחד, ובכך שהיא התנדבותית ואינה תלויה באף רשות ממלכתית, מאידך.
אבל האירועים הכבירים של דורנו: זוועות השואה ותשועות העצמאות של שיבת ציון, התקשו עד היום להתבסס בדומה לאלה מלפני 3,500 שנים. בשנים האחרונות הטקסים הממלכתיים הולכים ומאבדים מכוחם; רוב המבוגרים שאינם חלק ממערכת החינוך לא מציינים את יום השואה ואפילו לא צופים במשדרים המיוחדים בטלוויזיה. את יום העצמאות רובנו המכריע, שלא זוכרים את הקמת המדינה מחוויה אישית, מציינים בעקר בנפנוף מנגל, ללא תוכן הקשור בעצמאות.
ובעוד החרדה להישרדותם של המועדים והחגים הלאומיים בטווח הארוך של עשרות השנים הבאות והלאה, הולכת ומתגברת - פרצה לפני שבע שנים יזמת "זיכרון בסלון" לחיינו. מסלון אחד היא התפשטה כאש בשדה קוצים. היא החזירה הביתה את מה שנהיה רחוק, מנוכר ובלתי רלוונטי למעגלים הולכים וגדלים בחברה הישראלית; הביאה אותו אל הסלון האינטימי, אל חיק המשפחה והקהילה. היזמה הזו צמחה בקצב מסחרר, ולא בזכות הון שהושקע בפרסום או בגלל ששר החינוך החליט שזה חשוב, אלא בגלל שהציבור הישראלי הרגיש שזה בדיוק מה שדרוש עבורנו כעם על מנת להחזיר את השואה ואת הזיכרון שלה להיות רלוונטיים לחיינו.
אז אמנם עוד אין הגדה, אבל גם לערב זיכרון בסלון יש מבנה מקובל. בחלק הראשון שומעים עדות מפי איש עדות (ישירה או מצולמת, של ניצול שואה או בן דור שני, או מומחה), בחלק השני מוזמנים המשתתפים לשתף בקריאה, בקריאה או בשיר ולבסוף בחלק האחרון, מתקיים דיון פתוח על רלוונטיות זיכרון השואה בחיינו היום. זו אם תרצו - גרסת אבטיפוס ראשונית מאוד, לאופן שבו יציינו יהודים בעוד מאות שנים את סיפור השמד והשעבוד שהפכו לגאולה ועצמאות: סיפור שנארז בתוך השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.
"זיכרון בסלון" הוא הדבר הכי חשוב שקרה ל-"והגדת לבנך" היהודי-ישראלי בעת האחרונה, כי הוא מאפשר לזיכרון הקולקטיבי שלנו להתחיל את המסע הארוך בדרכם של סודות הזיכרון היהודי שהוכיחו עצמם במשך אלפי שנים.
הכותב הינו פעיל חברתי ואיש עסקים ורכז אזור יו"ש בזכירון בסלון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם