אבי מעולם לא לימדני דבר, רק שרד
כמו רבים מאלו שהוריהם נשרפו בכבשנים, גם אני שאבי חי וקיים, מתקשה לקרוא לו אבי מורי, כי מעולם לא לימדני דבר, רק היה עסוק בהישרדות
ממשפחתו של אבא שלי לא שרדו רבים. אלו שנותרו בצ'כיה ובהונגריה ואלו שברחו לצרפת, רובם הובלו למחנות ועלו בעשן. אבא שלי לא ניצל בשואה, גם לא נרצח. הוא יצא משם פגוע ושרוט לכל ימי חייו. כשיצא מן המרתף שבו הוחבא עד גיל שבע הוא היה כמעט עיוור, ושנים ארוכות עברו עד שחזר לראות. אולם לא רק מאור עיניו ניטל, גם רוחו ונשמתו ניטלו, ואלהיו מת בשבילו. אימו החרדית, שנותרה לבד, לא ידעה להתמודד עם הילד שנשר מלימודים ומרד באלוהים, ושלחה אותו לארץ לבדו בגיל בר מצווה. כאן בישראל הפך לשורד מקצועי.למרות שמעולם לא קיבל כל השכלה רשמית, הוא יודע קרוא וכתוב, ואני זוכר כי כשהתקשיתי במתמטיקה בכיתות הראשונות של התיכון, הוא ידע לעזור לי, סתם מתוך אינטואיציה מתמטית. את העיתונים הוא עדיין מתקשה לקרוא, גם בגלל קוצר הראיה וגם בגלל קוצר הדעת.
מחנה ההשמדה טרבלינקה כיום (המחשה)
צילום: SHUTTERSTOCK
וכמו רבים מאלו שהוריהם נשרפו בכבשנים, גם אני שאבי חי וקיים, מתקשה לקרוא לו אבי מורי, כי מעולם לא לימדני דבר, רק היה עסוק בהישרדות, ותמיד, גם כשהיינו משפחה, הוא היה בודד. מעולם לא דיבר על מה שעבר, וכששאלנו אם פנה לקבל רנטה כניצול שואה, כמו שאימו קיבלה, תמיד פטר אותנו במנוד ראש ואמר 'לא מגיע לי', ובזה תם הדיון.
אימי, שגדלה באיראן ועלתה לארץ במסע תלאות מפרך, הגיעה לארץ ועברה יחד עם הוריה ובני משפחתה את השמד הרוחני שהיה חלק מכור ההיתוך הבן גוריוני. תסמונת פגועי השואה עברה גם אליה, במזוודות של אוכל תחת המיטה, בדאגה מתמדת לשלום הילדים, בחוסר ההסכמה לחתום על טופס שדרש מהם לקבל אחריות לשלומי – לכן מעולם לא יצאתי לטיול שנתי עד גיל שמונה עשרה, באיסור מוחלט שהטילו עלי להיות חייל קרבי בצבא, ובמבט קודר ופסימי על העתיד.
כשחזרתי בתשובה, חזרה אל בית אבא ואמא, היה זה משבר גדול בבית. אולם אני ביקשתי לי קהילה ואולי בריחה. ביקשתי לא להיות לבד יותר, אופיום כדי להיות חלק ממשהו, מהמון דורות של עבר ועתיד.
כמה אני מתקשה לשמוע את הקולות של יום השואה מידי שנה, העומד בסימן הדאגה לניצולי השואה. קשה לי כי עבורי אין ניצולי שואה, יש כאלו שעשה עימם חסד הקב"ה והעלה אותם לבית גנזיו מיד עם ירידתם מן הרציף באושוויץ, ואחרים שעשה איתם חסד והעבירם דרך מדורי השאול כדי שימשיכו לחיות והמאכלת בלבבם. אולם יותר קשה לי השימוש בשואה כדי להצדיק דאגה לקשישים. מדוע צריך להיות ניצול שואה כדי שמשרד המשפטים יזכה קשיש בסיוע משפטי? מדוע קשיש בקרית יובל בירושלים שעלה ממרוקו שונה ממי שהיה שם, בפלנטה האחרת? האם המסקנה מן השואה היא כי מי שעבר אותה צריך להיות מטופל יותר ממי שלא עבר את הזוועות הללו?
הרי כשאבי הגיע לארץ, יחד עם האודים המוצלים מאש, האשימו אותו שהיה צאן לטבח. איש לא שם לכאבו אז, והוא נשלח למעברה יחד עם משפחתה של אימי, ממחנה עקורים אחד למשנהו. עברו שישים שנה, היום הוא כמעט בן שמונים, ועתה הוא כבר אינו צאן לטבח יותר, אלא דור המייסדים. ואלו שנזרקו בשלומי ובירוחם, בשדרות ובדרום תל אביב, אלו שלא קנו את הזכות ליחס אנושי במחנות השמדה, נותרו בלא כלום. אם לא נפסיק את השיח על זכויותיהם של ניצולי שואה, בקרוב, כשכבר לא יהיה ניצולים, איש מאיתנו לא יהיה זכאי לחמלה ושרת המשפטים לא תזכה אותנו ביעוץ משפטי לבדיקת זכויותינו. או שאולי נקום אנו, בני הדור השני, ונבקש רחמים כי גם אנחנו היינו שם איתם, בהרי החושך ההם, ונסענו לפולין כדי שנוכל אולי להבין אותם סוף סוף. ונמשיך לשלוח את התלמידים שלנו לשם, כדי שיחזרו כולם ויהיו זכאים לרחמים.
בעולם שלנו גם לחסד צריך להיות זכאי, ויש למלא טפסים כדי לקבלו. אלהים מרחם על ילדי הגן, אולם את הרחמים לקשישים הזוחלים על ארבע בחול החם ומגיעים לתחנת האיסוף, השאיר לנו לתת להם את פרוטות החסד, כי זה מה שהורישה לנו אמא. ואם נבקש זכאות לחסד, איטה פוגל ופייבל גרטמן ימשיכו לקבל מכות, ובשדרות ובקרית יובל ימשיכו לקפוא בקור ללא שמיכות מסעודה וסבטלנה.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר אור תורה מחניים מבית רשת מוסדות אור תורה סטון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם