הוא עוד ישוב: פרידה מאמיר חצרוני
תנו לפרופסור שנה-שנתיים בחברת אקדמאים אירופיים, ותראו איך הוא חוזר לכאן ומתחנן לדם. האירוניה בסיפור של חצרוני היא שעם כל הביקורת שיש לו על המדינה, כדי לפרוח הוא חייב את הערסים שלה לצדו
נפלה עטרת ראשנו. אחרי מאה הודעות מראש ואינסוף פרומואים ונבואות זעם התפוגג פרופסור אמיר חצרוני אל הקור האירופי, והותיר אותנו כיתומים ללא אב מכה, כזבובים ללא חרא, כפוסט של נפתלי בנט ללא כוכביות, ואין מי שימלא את החלל. ארץ אל תכסי תלתליו.על מי נתעצבן עכשיו? את מי נגרש מהאולפן? למי נפנה כעת את משפטי ה"אמן שיאנסו אותך סודנים" הענוגים שלנו?
ובטרם נפצח בקינות, להלן וידוי קצר: חצרוני ואני מיודדים משהו. פעם אפילו התארח בביתי עם חברתו הפולניה, רצה להבין מה יש לי לחפש בהתנחלות שכוחת האל שבה בחרתי לגור (תשובה: דיור בר השגה ומקום שבו ילדי לא יותקפו בגינה על ידי פדופילים). הסברתי לו, לא השתכנע, אבל הביא לי אחלה של ליקר דובדבנים בתמורה.
אחרי שעזב זה הכה בי. פתאום הבנתי את הקטע של חצרוני. כלומר נראה לי שלכאורה הבנתי את הקטע של חצרוני. ונראה לי שאני אוסיף פה עוד כמה לכאורה, פשוט יש לי עוד קומה לבנות בבית, ולא בא לי על תביעת דיבה של חצי מיליון עכשיו.
אז לכאורה הבנתי את הקטע של חצרוני. ובעצם מאוד קל להבין אותו אחרי שמעלעלים בספרו "פיצוחים", שלכאורה מבוסס על ילדותו הלכאורה עשוקה. סיפור קלאסי של ילד כאפות, נמוך קומה, חסר טאקט ונטול כישורים חברתיים שמנסה נואשות להתבלט בחברה ומשתמש לשם כך בחוכמתו.
וכמו בספר, גם בחייו האמיתיים, הטעות שעושה חצרוני היא שהוא מייחס חשיבות עליונה למרכיב אחד בלבד: השכלה. היא זו שקובעת עבורו מי מועיל לחברה ומי לא. לא סתם האיש כל כך מקפיד לקרוא לעצמו "הפרופסור". הוא באמת חווה את עצמו כעליון מבחינה אינטלקטואלית על פני שאר האזרחים במדינה.
ולמה חצרוני כל כך נחוש לנופף בהצלחתו האינטלקטואלית? משום שזה כנראה הפרמטר הכמעט יחיד שבו הוא יכול להתבלט על פני השאר. אני כמעט מתפתה לומר שחצרוני אימץ לעצמו נרטיב שמזלזל בכל מי שמייצג את התכונות שהוא לא ניחן בהן: חום, אהבה, אינטליגנציה רגשית, מקובלות חברתית - תכונות שלעתים נהוג לזהות עם "מזרחיות". אולי בגלל זה הוא כל כך נאבק במזרחים - הם מזכירים לו את כל מה שהוא בחיים לא יצליח להיות.
חצרוני ממקד את מאבקו באנשים שמביאים ילדים לעולם ומהווים עול כלכלי על החברה, אבל מהעובדה שאף אחד ממחקריו (שחלקם מומנו על ידי המדינה דרך משכורתו האקדמית) לא עורר שינוי חברתי משמעותי כלשהו הוא די מקפיד להתעלם. בעצם, לא לגמרי ברור במה בכלל מתבטאת תרומתו של חצרוני לחברה. האם הוא פעיל בארגון חברתי מסוים? האם ניסה אי פעם לקדם מבחינה מעשית את הרעיונות החתרניים שלו?
ולעומתו, אנשים עם פחות השכלה הצליחו לשנות עולמות. רמי לוי עיצב מחדש את שוק הקמעונאות. צ'רלי ביטון ודפני ליף הוציאו מאות אלפי מפגינים לרחובות. כמה מתסכל לדעת שאחרי כל השנים ששרף באקדמיה, אותם כנראה ייזכרו כנראה יותר ממנו.
חצרוני מדבר כבר תקופה ארוכה על כך שבכוונתו לרדת מהארץ למקום שבו יוכל לחיות לצד אנשים משכילים ונאורים כמותו. באמת הגיע הזמן להעמיד את האיום במבחן. הערכה שלי: הוא עוד יחזור על ארבע. אין דבר שעלול לתסכל את הפרופסור יותר מאשר חיים בחברת משכילים אירופים שאין לו שום יתרון בולט עליהם. שם לא יוכל להתהדר בתאריו, כי כולם פרופסורים. שם לא יוכל לנפנף בערירותו, כי מי באירופה יתרגש מרווק נטול ילדים כשהממוצע שם עומד על ילד וחצי בערך.
תנו לו שנה-שנתיים בחברתם של אקדמאים מעונבים שיקבלו את מהמורותיו בהבנה ובהנהון, ותראו איך הוא חוזר לכאן כמו כלב, מתחנן לדם. האירוניה בכל הסיפור של חצרוני היא שעם כל הביקורת שיש לו במדינה, כדי לפרוח באמת הוא חייב את חבורת ערסים-ישראלים לצדו.
ואחרי ככלות הכול, דבר אחד טוב בכל זאת יש לי להגיד על ידידי הפרופסור: הלוואי והיו בארץ עוד אנשים כמותו, שיש להם הומור עצמי חסר גבולות, שמאתגרים את השיח הקונצנזואלי והשפוי, שחושפים זרמים תת קרקעיים בתוך ים של פוליטיקלי קורקט, שניתן לקחת אותם בדיון גם לאזורים פחות נוחים בלי שיינטשו את השיחה באמצע, שאפשר לבקר אותם בחופשיות ולרדת עליהם והם לא יעשו מזה עניין גדול (אבל יתבעו לכם את הצורה אם לא תדייקו בהשמצות).
אמיר חצרוני הוא טרול אינטרנטי נפוח מעצמו, חפרן שכל ובאופן כללי אדם די בלתי נסבל, אבל הוא גם אחד האנשים הבודדים בארץ שהיו מסוגלים לקרוא על עצמם טור כזה לפני פרסום, ולאשר כל מילה.
אקו"ם