ההפגנות מוכיחות: אסור שהבית היהודי יבלע בליכוד
בעוד שרוב תומכי הליכוד נשענים בעיקר על נימוקים ביטחוניים, הציבור הדתי-לאומי גם מעדיף לקדם ערכים לאומיים וסולידריים. מכאן גם מגיעים הפערים במחנה הימין סביב סוגיית השחיתות
בימין הישראלי התגלה בשבועות האחרונים פיצול בולט סביב סוגיית השחיתות המיוחסת לראש הממשלה בנימין נתניהו ולכמה ממקורביו – עו"ד דוד שמרון, ארי הרו וגם ח"כ דוד ביטן. מצד אחד ניצבים נאמניו של ראש הממשלה, הטוענים שכל הפגנות השחיתות מבוססות על כוונה פוליטית להפיל את ראש הממשלה. מתוך כך הם מצפים שאנשי ימין לא ייפלו בפח ולא יצטרפו להפגנות נגד השחיתות.
מהצד השני עומדים אנשים ימין נאמנים לא פחות לרעיון ארץ ישראל, שבכל זאת לא מוכנים להחריש מול סימני ההשחתה - לא רק בהתנהגות עצמה, אלא במיוחד בחוקים שנועדו לחפות עליה - גם אם משמעותם הפלילית טרם הוכחה. הימין מהסוג הזה לא מהסתפק בהנפת הדגל האחד של נאמנות לארץ ישראל, אלא רוצה גם חברה בריאה המושתתת על עקרונות של צדק, יושרה וסולידריות.
הביטוי הבולט ביותר לוויכוח בין המחנות התרחש כמובן סביב השתתפותו של הרב יובל שרלו בהפגנת השחיתות במוצאי השבת שעברה. מבקריו ראו בו תמים המוכן לשרת, אולי לשם יחסי ציבור אישיים, את אויבי המחנה שלו, בעוד שתומכיו ראו בו אדם שיושרתו אינה מאפשרת לו להבליג גם על חטאי המחנה שלו.
הרב יובל שרלו
צילום: אריק סולטן
דומה שהפער בין הקבוצות האלה מכיל רבדים שונים, רעיוניים וסוציולוגיים גם יחד. זה כנראה בהחלט לא מקרי שרוב מגיניו של ראש הממשלה מקורם במחנה הליכוד, בעוד שמרבית מבקריו נמצאים במחנה הציונות הדתית. הימניות של אנשי הליכוד היא בעיקרה נגטיבית – זו ימניות הנשענת על נימוקים ביטחוניים, שעיקרם החששות מתסריט נסיגה. בשל אופייה הנגטיבי מרשים לעצמם תומכיה גם לבטא עוינות הן כלפי הערבים והן כלפי מחנה השמאל.
לעומת זאת, הימין של הציונות הדתית הוא ברובו ערכי ופוזיטיבי: ימין זה אינו נגד הערבים או השמאל, אלא בעד ארץ ישראל. מהגישה הערכית הזאת מבטאים נאמניה נכונות ורצון גם להגן על ערכי הממלכתיות והסולידריות הלאומית, ולא רק על ארץ ישראל. הם נרתעים בדרך כלל מהתקפות בוטות על השמאל - יוצאת הדופן לרעה הייתה תקופת החתימה על הסכמי אוסלו עד לרצח רבין, אבל הרצח עצמו שינה שוב את המגמה - וגם אינם "שונאים ערבים", אלא נאבקים איתם ברמה המדינית-ביטחונית. חלק מהגישה הזו משמעותה שלא ניתן להבליג על מה שנראה כהשחתה של המערכת - כי מבחינת תומכי גישה זו ארץ ישראל אינה ערך מספיק, אלא חשוב גם שהחברה הישראלית תיבנה על אדני מוסר וצדק.
ההפגנה בכיכר ציון בירושלים
צילום: אורן בן חקון
יש להבדל הזה גם רקע סוציולוגי ברור: אנשי הציונות הדתית גדלו ברובם המכריע בתנועת נוער, הלא היא 'בני-עקיבא'. בתנועה הם רכשו מודלים של התנהלות ערכית ורף גבוה של עמידה בהם. לא פעם נטען בביקורת כלפי הציונות הדתית שהיא חיה "כמו תנועת נוער", ולא מוכנה להכיר בוויתורים הנדרשים במציאות. עם זאת, יש לזכור כי למודל של תנועת הנוער יש גם היבטים חיוביים.
יתרה מכך, הציונות הדתית הייתה בכל שנות המדינה חלק מהאליטה השלטונית, גם אם באגף משני שלה. הייתה לה יכולת פוליטית להיאבק על מעמדה, ומצב זה בא לידי ביטוי בתחושת ערך עצמי, גם אם תוך רצון לצאת מהמעגל המשני לזה המוביל.
מנגד, המסות הרחבות של אנשי הליכוד שאינם יוצאי בית"ר גדלו ברובם בסוג של פריפריה. הם חשו עצמם מודרים לגמרי ממנעמי האליטה, ואף לא כדיירי משנה שלה. במאמץ רב הצליחו להגיע לידי מעמד מוביל בחברה, וכעת הם חשים ש"האליטות הישנות" מנסות כל דרך כדי להחזיר אותן למעמדם הישן והמודר, ולהשתלט מחדש על המערכת. משום כך כל התקפה על נתניהו נתפסת בעיניהם כמונעת מנימוקים פוליטיים ולא אותנטית.
יש כאן גם תשובה לשאלה ארוכת טווח שמפלגת הבית היהודי מתחבטת בה בשנים האחרונות: האם להתמזג בתוך הליכוד או להישאר כמפלגה עצמאית. האירועים האחרונים מלמדים שאפשרות ההיטמעות מסוכנת מאוד, כי בכך עלולה הציונות הדתית לאמץ גם את הדנ"א הליכודניקי השלילי. במקום זאת עליה להישאר מפלגה נפרדת, המהווה אוונגרד ערכי שאמור להשפיע על כלל הימין והחברה בכלל – כשם שמפ"ם היוותה בשעתו אוונגרד כזה בגוש של תנועת העבודה.
תוכני האוונגרד אמנם אינם צריכים להיות דווקא בתחום המדיני, כפי שרוצים אנשי תקומה, המעוניינים גם במפלגה נפרדת. עליהם להיות אף בתחום הערכי-תרבותי-רוחני - להוות בית לכל אדם שהשילוב בין מסורת, לאומית וערכים ליברליים מדבר לליבו, דתי כחילוני, וכן לשמש ראש חץ במאבק על נורמות ערכיות בתרבות הפוליטית כולה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם