משוגעים ובודדים: מיליוני אנשים לבד
אנחנו מתנהלים בעולם כאילו שיש בו שפה משותפת, כאילו שכולם יכולים להבין אותנו. אבל האמת היא שאנחנו לא מבינים כלום. האמת היא שאנחנו לבד
השתתפתי השבוע בסיור אדריכלות בתל־אביב. במשך שלוש שעות הסתובבנו ברחובות הצפופים, נעמדנו מול בניינים משמימים, ודיברנו עליהם. באחת התחנות עצרנו מול בניין חדש וגבוה ועגול ומוזר ומכוער במרכז העיר. המדריכה הסבירה בתנועות ידיים נלהבות על הסגנונות האדריכליים האקלקטיים שמשתקפים בבניין, ועל המחוות המתוחכמות שהאדריכל שזר בו, וכולנו הנדנו בראשנו, כאילו שאנחנו מקשיבים. אחר כך היא סיימה את ההסברים, ואמרה, לפני שאנחנו מתקדמים הלאה, יש למישהו שאלות.
כולנו שתקנו. מה כבר אפשר לשאול עכשיו. סתם בניין מכוער. כולנו שתקנו, חוץ מגברת אחת, בת חמישים בערך, עם משקפיים אדומים ושיער אפור וחלק. סליחה, סליחה, לי יש שאלה, היא אמרה בקול דק ונמרץ. והמדריכה חייכה אליה, ואמרה, כן, בבקשה.
אנחנו עומדים כבר כמה דקות ומדברים פה על הבניין הזה, אמרה הגברת, ואני חייבת לשאול, איך יכול להיות שלא התייחסת בהסברים שלך לקונוטציות האיומות שהוא מעורר. למה התעלמת מזה. אני בטוחה שהאדריכל חשב על זה, או התייחס לזה, זה הרי כל כך בולט. כל כך מובהק. אי אפשר להתעלם מזה. את יכולה להתייחס לזה בבקשה.
המדריכה שתקה לרגע, ואז הרימה את הגבות שלה במבוכה, ואמרה, לאט ובאדיבות, תסלחי לי, אבל אין לי מושג על איזה קונוטציות איומות את מדברת. בואי, תגידי לנו למה הבניין הזה דומה. הגברת לא היססה לרגע. נו באמת, אמרה הגברת, זה הרי ברור לגמרי, הבניין הזה נראה כמו משרפה!
כמה מוזר ומביך היה הרגע ההוא. גל של ציניות ומלמולים התפרש באוויר. המדריכה גמגמה הסתייגות מבוהלת. מישהו התרחק מהקבוצה והחניק נחירות של צחוק. הסתכלתי שוב על הבניין. הוא לא היה דומה למשרפה. בכלל. אפילו לא קצת. הסתכלתי על הגברת עם המשקפיים. היא הייתה בהלם מהתגובה של הקבוצה. היא הייתה בשוק מזה שאף אחד מלבדה לא ראה את המשרפה שבמבנה. היא הצביעה על הבניין ואמרה בקול נרגש, הנה, הנה, תראו, שם, הנה, זה ממש כמו משרפה. אבל כולם הסתכלו על הבניין וגיחכו. מישהו ניגש אליה, נגע לה בכתף, ואמר לה, נילי נשמה, הבניין הזה לא נראה כמו משרפה. זה בראש שלך. ונילי בלעה את המילים שלו, והביטה בבניין בבעתה.
מאותו הרגע ועד סוף היום, נילי נראתה אחרת לגמרי. הסיור התקדם כסדרו, אבל היא הייתה במקום אחר. היא לא פצתה פה. הגוף שלה היה שפוף וכבד, והעיניים שלה היו כבויות ואטומות. רציתי לגשת אליה ולחבק אותה, אבל התביישתי. רציתי לבוא אליה ולומר לה שאני מבין אותה. שאני יודע בדיוק מה היא מרגישה עכשיו. שגם אני מרגיש את זה הרבה פעמים.
רציתי לומר לה שראיתי את הרגע הדקיק ההוא, שבו הכול התפרק לה. היא הייתה בטוחה שכולנו כמוה. לא היה לה ספק שכולנו רואים את הבניין ההוא, ואת העולם הזה ככלל, באותו האופן. אבל אז, ברגע אחד, האמת התפנצ'רה לה על הפרצוף. לא לכולם יש שואה על האישונים. הבניין בכלל לא נראה כמו משרפה. זה רק בראש שלך, נילי. זה רק בראש שלך. ואת לבד. וכולם מגחכים.
רציתי לומר לה, לנילי, שזאת הצרה. זה האסון המתמשך שבו אנחנו נתונים. אנחנו לבד בחיים האלה. אנחנו רואים את העולם עם העיניים שלנו. ונוגעים בו עם האצבעות שלנו. ושומעים אותו עם האוזניים שלנו. ומעבדים אותו עם התודעות שלנו. אבל אנחנו עושים את זה לבד. עם השכל האטום שלנו. בבדידות מזהרת. אנחנו משוחחים. ונוגעים. ורוקדים. וכותבים פוסטים שנונים. אבל אנחנו עושים את זה לבד. אנחנו נולדים לבד. ומתים לבד. ותחושת ה"יחד", תחושת ה"מישהו מבין אותי" - הן רק אשליות מתוקות וצפופות ורעות שמאפשרות לנו לשרוד את ההווה.
רציתי לומר לה, שרוב הזמן אנחנו שוכחים מזה. מדחיקים את זה. רוב הזמן אנחנו מתנהלים בעולם הזה כאילו שיש בו שפה משותפת. כאילו שכולם יכולים להבין אותנו. כאילו שכולם יכולים ליצור איתנו מגע. רוב הזמן אנחנו חיים באשליה הזו, שכל מי שכאן הוא כמונו בדיוק. שכולם שמחים כמונו, ועצובים כמונו, ומתגעגעים כמונו. אבל אז אנחנו באים לניחום אבלים, בבית של בני תמותה שבורי לב. אנחנו משפילים את העורף ומהנהנים בעצב, כאילו שאנחנו מבינים, כאילו שאנחנו מבינים, אבל מה אנחנו מבינים, אנחנו לא מבינים כלום. כלום אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מבינים כלום כי אנחנו לבד. הכי לבד. אנחנו לבד, ואף אחד לא מבין אותנו. זו הטרגדיה שבה אנחנו חיים.
רגע לפני שהסיור נגמר וכולם התפזרו לדרכם, ניגשתי לנילי, שעמדה בצד, רחוק רחוק מהקבוצה, עם הראש בתוך הסמארטפון. סליחה, אמרתי בנימוס, אפשר להגיד לך משהו. נילי הסתכלה עלי במבט עייף וזעוף. כן, בוודאי, היא אמרה. חייכתי חיוך עדין. רק רציתי לומר לך שגם אני חשבתי שהבניין ההוא, שראינו קודם, היה נראה כמו משרפה. לא אמרתי את זה כי התביישתי. אז אני אומר לך את זה עכשיו.
נילי הביטה בי בתדהמה. הפנים שלה התמלאו באור מוזר. וואו, היא אמרה, וואו, איזה מזל שאמרת לי את זה, אני כל כך שמחה שאמרת לי את זה. אני כל כך שמחה. אתה לא מבין, הרגשתי שם ממש כמו משוגעת. חייכתי חיוך גדול. אז את לא משוגעת בכלל, אמרתי. ומיד הוספתי, כלומר, את כן משוגעת. אבל את לא המשוגעת היחידה. אני פה. ואני גם משוגע. שנינו משוגעים. ואנחנו לא לבד.
אקו"ם