ראשי » חדשות » דעות

חזרתי פתאום: סליחה שהתאמצתי מדי

כל כך קשה לחזור מחופשת לידה ולנסות להוכיח את עצמי מחדש. כולם חושבים שאני אותו דבר, אבל אני לא

אוף, מה זה רציתי לחזור בגדול. את הטור של שבוע שעבר כתבתי שלושים פעם במשך שלושה ימים. ניסיתי להיות מצחיקה ומושחזת. לשחרר קיטור על חנוכה עמוס לעייפה בקטע טוב. כי משפחה וחברים זה באמת טוב. מצחיק ומורכב, אבל טוב. אבל זה לא יצא כמו שרציתי.

כל כך קשה לחזור מחופשת לידה. ואני לא מדברת על קשיים אובייקטיביים (לכי תכתבי טור כשיש לך 6 קילו מתיקות על זרוע שמאל, תחושת נימול במותן ימין וניחוח של קערת דייסה שעמדה בשמש יומיים), אני מדברת על הרלוונטיות.

כששאלו אם יש לי המלצה על מישהו שיחליף אותי, עניתי: לא אכפת לי מי זה יהיה, רק חשוב לי שהוא יהיה גרוע (לשמחתכם, הוא נהדר). השאלה היחידה שניקרה בראשי שבת אחרי שבת הייתה: האם הם מחכים לי? ומי
יקרא אותי כשאחזור? האם אלו קוראים חדשים שלא ידעו את יוסף, האם אלו קוראים שהכירו אותי רק בתקופת ההיריון, כשהייתי כולי רגשנית והורמונלית ובוכה מפרסומות, או מציור של שישה עיגולים שהילד הביא  הגן ואמר - זאת המשפחה שלנו, את העיגול הכי־הכי גדול?
 
זו אותה הרגשה גם בשובי לעבודה המשרדית שלי. יש עובדים שהגיעו כשיצאתי לחל"ד או בדיוק כשהייתי בחודש תשיעי, ולא היו בטוחים במאה אחוז אם מדובר בבת אדם או בסצנה מנשיונל גיאוגרפיק על סוף היריון אצל פילים. הם במשרד כבר שלושה חודשים, סיימו להרגיש חדשים ויש להם מקום קבוע בארוחות צהריים, ופתאום כשאני חוזרת הם מסתכלים עליי כאילו שאני החדשה פה. עכשיו לכי תציגי את עצמך, תשכנעי אותם שאת מאוד חיונית לחברה ותגרמי להם להאמין שלמרות שזה לא נראה, ממש רזית.

ואני גם שונה. הלכתי מפה רביטל של הכרת הטוב, שזירת פרחים ופיסול בבצק סוכר, וחזרתי גברת מיץ חמוציות. הכי רביטל 2014. כי ככה זה כשאני שני דברים - עייפה ורעבה. שהרי לפעמים אני אמא, לפעמים חברה, לפעמים סופר־סטאר. אבל כשאני לא אוכלת אוכל אלא סופרת מנות חלבון ופחמימה, וכשאני לא ישנה יותר משעתיים שעות שינה ברצף, מותר אדם מהבהמה - אין. אני עצבנית, נושכת, כועסת, רוגזת. רוב העצבים יוצאים על הילדים, אבל כל העצבים יוצאים כמובן על מר "אם צריך, תעירי אותי".

אני מקנאה, מקנאה בו. איך בכל החודשים האלו הוא הלך לעבודה והלך למילואים, ובאופן כללי הוא הלך על שתיים. ואני דידיתי, התאוששתי, אספתי את עצמי. חיברתי מחדש איברים פנימיים. הוא השקיע בבית, נתן המון. הפעם יותר מתמיד, או שהפעם אני ראיתי את העשייה שלו יותר מתמיד. אבל הוא המשיך את מה שהיה והנה אני, צריכה לחזור מחופשת לידה, ולנסות להוכיח את עצמי מחדש. לכם כמובן, והכי חשוב - לי.

מדהים שהבוסים שלי פה סומכים עליי שאצליח לכתוב טור, כשאני לא מצליחה לקלוע בניסיון רביעי בשם הנכון של הילד שאני רוצה לקרוא לו. מצב הצבירה של המוח שלי הוא כשל ג'לי תותים, ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שצעדתי אל תוך חדר וידעתי למה נכנסתי אליו מלכתחילה.

בחופשת הלידה הזאת הוצאתי בגדים יבשים ונקיים מהמייבש והכנסתי אותם חזרה למכונת כביסה, ניסיתי להטעין את הנייד בכבל של משאבת החלב, לא הבנתי למה אני לא מצליחה להכניס לדלת של הרכב את המפתח של הבית ואין לי מושג כמה פעמים נעלתי את הקודן של האוטו כי הקשתי בו את הסיסמה של הנייד. והם רוצים שאני אכתוב טור, עם התחלה אמצע וסוף. וגם שיהיה מעניין.

אחד הדברים שלמדתי בחיי בכלל ובסטנד־אפ בפרט, הוא שאם זה מתאמץ זה לא הולך. איפה שתפעילי כוח, שם זה יינעל ולא ייפתח. ובשבוע שעבר כל כך הפעלתי כוח. התיישבתי בכוח וליטשתי בכוח. ובכל פעם ששלחו לי לאשר מצאתי עוד טעות ועוד תיקון ועוד. זה לא עובד כשמתאמצים. אבל זה כל כך חשוב לי. פה כל כך חשוב לי. אתם.

השבוע, ב־20.12, חגגתי חמש שנים במוצש (אתם קיבלתם פרחים? לא? כי גם אני לא) והטור הזה נהיה חלק מהחיים שלי. הוא התחיל כשהבכורה שלי לא ידעה לקרוא והיום יש לי שתי קוראות ועוד שניים שמקריאים להם. אז סליחה שהתאמצתי מדי. זה היה קצת כמו לחזור למשרד, להיכנס בכוח לבגדים שממש לא מתאימים, לנסות לעשות הכול כדי להיראות כמו לפני.

אבל אני לא לפני. אני אחרי. מחכה לגלות ולראות מי אני עכשיו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס