תמר זנדברג שוחקת את השימוש בקלף השוביניזם
בפארסה שבין צבי הנדל ותמר זנדברג, אין שום ספק שזנדברג צודקת. היכן היא טעתה בכל זאת? בדרך. כי כשנלחמים בפול גז בכל החזיתות וכל הזמן מחטיאים את המטרה, התשישות גוברת, ומה שחשוב מתערפל בתוך מה שלא
אבא שלי לא עשה ספונג'ה כי גברים לא עושים ספונג'ה. מצד שני, אבא שלי עשה ספונג'ה בכל יום שישי בלי לדעת שהוא עושה ספונג'ה בכל יום שישי. הנס הזה קרה בזכות אמא שלי, פמיניסטית אוטודידקטית שהבינה עוד בצעירותה שכל עוד הגבר הוא הראש – אין שום טעם להילחם בו פרונטלית. במקום זה צריך להיות הצוואר של הראש.אז מה היא עשתה? היא תמרנה את הראש בעורמה, בענווה ובנחישות. בכל יום שישי היא הייתה מעמידה את הדלי במרכז הסלון ואומרת באנחה שייקח לה לפחות שלוש שעות לשטוף את כל הבית ואף אחד לא יצליח אף פעם לשטוף אותו בפחות זמן.
אבא שלי היה עונה לה – "אני יכול לשטוף בפחות זמן! חצי שעה וכל הבית מצוחצח!" ואמא שלי הייתה עונה לו: "מה פתאום רחמים. אף אחד לא יכול לשטוף את כל הבית בחצי שעה, אפילו אתה לא!".
או אז אבא שלי היה מתנפל על הדלי והמגב ומצחצח ביעילות ובזריזות מופתית יש לציין את כל הבית בעוד אמא שלי ישבה במרפסת ולגמה בנחת מהקפה השחור. ככה בכל יום שישי, שבוע אחרי שבוע.
כשלמדתי מגדר באוניברסיטת תל אביב נזכרתי בזה, בעיקר כשלמדנו על אחת האסכולות השיעיות של הפמיניזם שטענה שבמלחמה כמו במלחמה – כל האמצעים כשרים, ואישה צריכה לנצל בעורמה כל משאב שיש לה. לפי האסכולה הזו, גם נשים צעירות שמתחתנות עם איזה שוגר-דדי מזדקן כדי לרשת את המיליונים שלו כשהוא יתפגר עושות מעשה פמיניסטי טהור ונשגב.
אני זוכרת שאז זה הכעיס נורא את הנפש האידיאליסטית והצעירה שלי, כי אישה צריכה השכלה ומקצוע ועצמאות, ולתפוס בעל עשיר נראה לי כמו מוצא זול ומקולקל מבחינה מוסרית. אבל כשאני מתבוננת היום בכנסת ישראל 2015 היא דומה להפליא לדלי של הספונג'ה באמצע הסלון של הבית שבו גדלתי – מוסד גברי ברובו שמארח בנדיבות מועטה איזו אישה אקראית מדי פעם כסוג של עלה תאנה תקין פוליטית.
השפה הפמיניסטית שאימי דיברה היא שפה שתמר זנדברג לעולם לא תבין. האחת ניחנה בעורמה של שורדת שבאה מתוך קונטקסט מזרחי לחלוטין, השנייה גדלה בחברה מערבית וליברלית והיא רוצה את מה שהיא רוצה כי זאת הזכות המגדרית שלה. שתיהן צודקות, לשתיהן יש את אותה מטרה, אבל מה רב הוא השוני בדרך.
והדרך, גם כשהיא רצופה כוונות טובות, עלולה להוביל לגיהינום, או לכל הפחות להחטיא את המטרה המקורית שלמענה החלה הצעידה.
צפו בעימות בוועדה. צילום: ערוץ הכנסת
אני אומר זאת ישירות – בפארסה שבין צבי הנדל ותמר זדברג, אין שום ספק שזנדברג צודקת. הטון המזלזל, אי המכונות שלו לספק תשובות ענייניות ומקצועיות רק כי הוא בעל הבית וכי הוא לא חייב לאף אחד שום הסברים (ובל נשכח שאנחנו מממנים אותו), האדנות המתריסה שלו, והאופן שבו הוא לעג לה וחיקה אותה מצביעים על דבר אחד – הוא לא סופר אותה, ועל הדרך לא סופר את כולנו. יכול להיות שהוא הרשה לעצמו לנהוג כך כי זנדברג היא "סמולנית מעצבנת", יכול להיות שהוא נהג כך כי הוא חשב שהיא טרף קל נטול לובי, ויכול להיות שהוא חשב כך בגלל שהיא אישה.
אני אישית נוטה לסמן את כל התשובות כנכונות.
כך או כך - ההרחקה שלו מהדיון הייתה יותר ממוצדקת. היכן זנדברג טעתה בכל זאת? בדרך. אחת האמירות החינוכיות שהובילו את דרכי כאם הייתה לברור את המלחמות מול הילדים, להניח למלחמות הקטנות ולהתעקש על המלחמות החשובות באמת. כי כשנלחמים בפול גז בכל החזיתות וכל הזמן מחטיאים את המטרה, התשישות גוברת, ומה שחשוב מתערפל בתוך מה שלא.
לפני כשבוע תמר זנדברג עוררה סערה בכוס תה כאשר עיתונאי החמיא לה על יופייה. העוזרת הפרלמנטרית שלה התראיינה, או יותר נכון נבחה מול כל מיקרופון פנוי, על החפצה וחיפצון והפיכת האישה לאובייקט מיני. לסערה הזו לא היה גיבוי ציבורי – נשים אוהבות שמחמיאים להן וגברים אוהבים להחמיא.
מה שכן, הסערה יצרה עוד נדבך של שנאת פמיניזם בבחינת "עוד פעם המטורללות האלה שלא מגלחות את הרגליים מבלבלות את המוח והורסות כל חלקה טובה בקשר הדינאמי בין גברים לנשים".
גם במקרה צבי הנדל, תמר זנדברג מיהרה לשלוף את קלף השוביניזם, ובכך היא שחקה אותו שוב על ידי שימוש אינפלציוני חוזר ונשנה. טוב הייתה עושה זנדברג אם הייתה מרחיקה את הנדל מהדיון בלי לתייג את כל המאבק הפמיניסטי החשוב והצודק מאין כמותו מאחוריה, שכן גם אם היא צודקת, לעתים אמנות הצוואר המעודנת אפקטיבית ונכונה יותר מאמנות הלחימה הפרונטלית.
היכן צריך לשלוף את הקלף הזה? כשזה באמת קריטי וחשוב כמו תמיכה במאות נשים מכל הגילאים שמתגוררות בדרום תל אביב וחיות בפחד תחת איום מתמיד מצד המסתננים למשל, אבל לא כשמישהו מחמיא לך, או כשמישהו מתנהג לא יפה בזמן ישיבה.
כי בכל עניין זכויות הנשים יש להימלט ממלכודת "הזאב זאב" כמו מאש – הנושא הזה חשוב מדי ואסור לו שיישחק.
אקו"ם