ילדי הצל
ממתי הפכנו להיות הורים אגואיסטים כאלה, שמוכנים להכיל בביתם רק את מי שבא להם טוב בעין? בראש השנה, כשתעשו חשבון נפש, חשבו גם על הילדים ההיפראקטיבים
אנשים אוהבים להרגיש טוב עם עצמם, ואם אפשר לעשות את זה במינימום מאמץ הרי זה משובח. ומה יותר קל מאשר שיתוף של סטטוס על ילד אוטיסט שהורד ממטוס שווייצרי לאחר שבכה והקיא בפני הדיילים, בתוספת צקצוק בסגנון "מזעזע" או "תתביישו לכם" כדי להרגיש מאמא תרזה וירטואלית לכמה שעות.
והורי הרשת באקסטזה. הרי רק השווייצרים יכולים להיות כאלה אנטיפתים. אצלנו זה לא היה קורה. אנחנו היהודים יודעים מה זה להיות חריגים, כי גרים היינו וכל הג'אז הזה. או שלא. וכך קרה, בתזמון כמעט מושלם, שיום לאחר מכן קיבלתי למייל את המכתב הבא (חלק מהפרטים בו שונו או צונזרו לבקשת הכותבת):
"רחלי שלום,
אני יודעת שהטור שלך עוסק באקטואליה אבל הנושא שאני רוצה לדבר עליו הוא אקטואלי מתמיד. שמי ל', ויש לי בבית ילד מתוק בשם אורי שעלה השבוע לכיתה ב'. ילד יפה, מלא שמחת חיים, הכול אצלו פיקס. לפני שנתיים הוא אובחן כילד היפראקטיבי, ומאז הוא מטופל רגשית, לוקח ריטלין בקביעות, וחוץ ממשברים קטנים הוא ממש מסתדר יפה. יש רק בעיה אחת: לאורי כמעט שאין חברים. זה התחיל עוד מהגן, הייתה תקופה שהוא הרביץ לילדים וכמה מההורים פתחו קבוצת ווטסאפ סודית עם הגננת כדי להתלונן. למרות שהמכות הפסיקו, אורי כבר תויג כ'בעייתי' ומאז הפך לילד בודד. קשה לי לתאר לך כמה זה משפיל, להגיע בארבע הביתה ולהתחיל לשלוח ווטסאפים להורים אם הילד שלהם רוצה לבוא אלינו ולדעת שהתשובה תהיה לא.
לפעמים הייתי מנסה לתפוס אותם בדרך החוצה מהגן, להזמין בספונטניות. והילדים היו רוצים, כי ילדים שוכחים הרבה יותר בקלות, אבל ההורים לא הסכימו. ראיתי אותם מתפתלים עם התירוצים. אני שייכת לקהילה איכותית, עם ארוחות ליולדת וגמ"ח תינוקות ואנשים שמאמינים בערבות הדדית, ואף אחד לא רואה. אף אחד לא שם לב ששנתיים עברו מאז והילד שלי ממשיך לשבת לבד בבית. ביום הראשון ללימודים הוא חזר הביתה עצוב. שאלתי אותו מה קרה, התברר שהוא התיישב ליד איזה ילד ואמא שלו הייתה שם ופשוט הזיזה את הבן שלה מקום.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אז יש לי בקשה אלייך. בראש השנה הקרוב, תבקשי מכל ההורים האלה, הנהדרים בעיני עצמם, שבמקום לשתף סטטוסים על ילדים אוטיסטים יסתכלו פנימה ויעשו חשבון נפש, האם הם עצמם באמת סובלניים לילדים אחרים. לא רק אוטיסטים, סתם ילדים שקצת יותר קשה להם בחיים. ילדים מקסימים שיכולים היו לפרוח אלמלא ההורים האלה היו מחליטים שחינוך ראוי זה להקיף את הילד שלך באיזו מין בועה של ילדי עילית נוחים וראויים, שרק איתם מותר להתחבר ורק איתם הם מוכנים להתמודד".
האמת שהיה אפשר לסיים את הטור כאן. מה כבר יש להוסיף. האמא הזו היא אמא גנרית. כי בכל גן, בכל כיתה, ישנם הילדים ה"מסומנים" האלו. ילדים שמככבים ברכילות של שיחות גינה, בתור אלו שצריך לעשות הכול כדי להתרחק מהם. ממתי הפכנו להיות אנשים אגואיסטים כאלה, שמוכנים להכיל בתוכם ולהכניס לביתם רק את מי שבא להם טוב בעין? שיש להם אפס סבלנות לילדים שהם קצת יותר חוצפנים, מאתגרים או פחות ממושמעים?
טבעי ונורמלי שכל הורה ינסה לחבר את הילד שלו עם ילדים שהוא מאמין שההשפעה שלהם עליו תהיה טובה. אבל בתוך הדבר הזה יש מקום גם לאחרים. אפשר לפעמים לפתוח את השורות, אפילו להזמין את הילד שהרביץ לפני שבוע. לעשות תיקון. מה יותר חינוכי מזה?
בראש השנה הקרוב, בזמן שתלכו לבית הכנסת ותסעדו עם החברים הכי טובים, תחשבו גם על הילדים האלה ועל ההורים שלהם ותבינו שהם לא חינכו אותם להרביץ או לנשוך, שזאת פשוט החבילה שהם קיבלו. ותזכרו שהיום זה הילד של השכנים, מחר זה יכול להיות הילד שלכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם