באים מאהבה
הסקרים שפורסמו בערב ראש השנה מצביעים על עמדה מורכבת בקרב הישראלים: אמונה בא-ל, לצד התנגדות לממסד הדתי. הסיבה לכך היא המעבר לעידן הפוסט-אידיאולוגי
כמדי שנה, סיכומים ונתונים מאלפים רבים התפרסמו בעיתונות הישראלית בערב ראש השנה. אחד מהם לימד על יחסם של הישראלים, ובמיוחד של היהודים שבהם, לשאלת הזהות הדתית.
בסקר מקיף על אודות החברה הישראלית שפרסם עיתון 'הארץ' התברר, ולא בפעם הראשונה, שמצד אחד רמת האמונה בא-ל גבוהה מאוד - 70 אחוז מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים - אבל העובדה הזו אינה מבטאת תמיכה בעמדות הממסד הדתי, כי מהצד השני תומכים 61 אחוז מאותם יהודים בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל, 58 אחוז תומכים בהנהגת תחבורה ציבורית בשבת ו-49 אחוז תומכים בהנהגת נישואים חד-מיניים.
כפל העמדות הזה מלמד כמה דברים חשובים: קודם כול, הוא מצביע על כך שאין שחר לזעקות השבר של החילוניות הקיצונית לנוכח שיעורי האמונה בא-ל, שהרי ברור שהאמונה כשלעצמה אינה מבטאת תמיכה בחקיקה דתית ובכפייה דתית. באופן עקרוני, היא גם לא אמורה ללמד מאומה על עמדותיו הפוליטיות של אדם או על יחסו לערכים הומניסטיים, שהרי אדם יכול להיות דתי כמרטין לותר קינג וחילוני כיוסף סטלין. נכון שבמציאות הישראלית המצב שונה, והמחקרים מצביעים בקביעות על יחס הפוך בין רמת הדתיות לרמת התמיכה בערכים דמוקרטיים, אבל גם פירוש העובדה הזו הוא שהנתונים המדאיגים לא צריכים להיות אלה המצביעים על עצם האמונה בא-ל, אלא על אותה זיקה הפוכה בין דתיות לדמוקרטיה.
מבחינה סוציולוגית, ברור שהנתונים הללו מלמדים גם על עליית כוחה ומעמדה של המזרחיות. ודוק - לא מדובר במזרחיות הש"סניקית, שהרי זו בוודאי אינה תומכת בנישואים אזרחיים, בתחבורה ציבורית בשבת ובנישואים חד-מיניים, אלא דווקא במסורתיות של מעמד הביניים המזרחי, שאין לה בעיה לרוץ למשחק כדורגל בשבת מיד אחרי בית הכנסת והקידוש. אדרבה, נראה שהדומיננטיות המזרחית הזו הוציאה גם הרבה אשכנזים מהארון המסורתי, ואפשרה גם להם לבטא עמדה כפולה של אמונה בא-ל, לצד התנגדות חריפה לכפייה דתית ולעמדות הממסד הדתי.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זו גם המשמעות העיקרית של העמדה הכפולה - המשמעות הרעיונית. בהקשר הזה, פירושה של השניות בין האמונה בא-ל לבין התנגדות לכפייה הדתית היא עוד ביטוי לעידן הפוסט-אידיאולוגי ולבכורת המרכיב האינדיווידואלי בעיצוב הזהות, האישית והקולקטיבית גם יחד. בעידן האידיאולוגי היינו עדים לעסקאות חבילה של זהות: אדם דתי ראה את עצמו מחויב למערכת של ערכים, שבצד האמונה בא-ל כללה לרוב גם תמיכה בעמדות הממסד הדתי. מנגד, אדם חילוני ראה גם הוא את עצמו מחויב למערכת ערכים: הוא בוודאי לא יכול היה להצהיר על אמונה בא-ל, אבל גם לא לצום ביום כיפור ולשמור על עוד מגוון של מסורות.
העידן הפוסט-אידיאולוגי יצר זהויות המושתתות על סך מאווייו המורכבים של אדם: רצונו לחוש את התעלות הנפש ו/או הביטחון המיוחסים לאמונה בא-ל, רצונו לחוש זיקה למסורת היהודית ורצונו ליהנות גם מהחופש הליברלי החילוני. במובן הזה, השניות שעליה מצביע הסקר היא למעשה שני צדיו של אותו מטבע - מטבע החופש האינדיבידואלי: החופש להאמין, לצד החופש להתנגד לעמדות הדת הממוסדת.
הדתיות החדשה, ולמעשה גם החילוניות החדשה, הן זהויות "רכות": לא מוחלטות, לא בולעות את כל נדבכי הנפש, אלא מאפשרות מקום למנעד של ניואנסים. אלו זהויות הבאות מאהבה ומבחירה אישית, ולא ממוחלטות אידיאולוגית ומחנאית. זה הצד המבורך של העידן הפוסט-אידיאולוגי.
הממסד הדתי יכול ללמוד מן הנתונים הללו את הצורך לחזר אחר היהודים, לא להניח שהם מונחים בכיסו. נכון להיום, החוק הישראלי נותן לרבנות הראשית האורתודוכסית מונופול בכמה נושאים מכריעים הנוגעים לחיי היומיום של רבים: נישואין וגירושין, גיור או מתן תעודות כשרות. אבל מציאות השנים האחרונות מעידה שבכל הנושאים הללו כבר קמו מעקפים, ואת חלקם אפילו הציבור ששומר מצוות מאמץ. אם הממסד הדתי לא יהיה ראוי לאמון ולאהבת הציבור, סופו שלא ישרוד. גם החוק עצמו, המגן עליו כיום, יהפוך תחילה לאות מתה ולאחר מכן יתבטל.
את המודל הרצוי יכול הממסד הדתי ללמוד מעוד נתון שפורסם בעיתוני ראש השנה – על כך שתנועת חב"ד הפכה לזרם הגדול ביותר ביהדות ארה"ב. הנה זרם אורתודוכסי, אפילו משיחי, שהשכיל לשווק את עצמו לא באמצעות כפייה, אלא באמצעות אהבה ויחס חיובי לכל יהודי. באמצעות היחס הזה הוא מציע את שירותיו ולא כופה אותם על איש, והתוצאות בהתאם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם