ניתן להפסיק את הטרור
הרשויות בישראל מדברות גבוהה על נקיטת אמצעים חריפים כדי להתמודד עם האבנים ובקבוקי התבערה, אבל שבויות בחשיבה של מפסידים
מהדורות החדשות אחרי החג מלאו בציטוטים של ראש הממשלה ואנשי ביטחון בכירים, שהתוועדו ל"התייעצות דחופה" והכריזו על "נקיטת אמצעים" במטרה להתמודד עם הגל הבלתי נגמר של אלימות כלפי יהודים בירושלים. חלקה של האלימות הזו נמשך כבר שנים, ורק מותו הטרגי של אלכסנדר לבלוביץ' הצליח להעלות אותה לסדר היום הציבורי.
באוזניי, לפחות, ההכרזות הללו נשמעות חלולות. גם אם יענישו בחומרה רבה יותר זורקי אבנים – ואכן מתבקש שיעשו כן - וגם אם הליכי השיפוט יהיו מהירים יותר ורחמניים פחות, שום דבר מהותי לא ישתנה. המינונים אולי ייטו לכיוון נסבל יותר, וגם זה בספק גדול, אבל המשחק נשאר אותו משחק: הערבים יורים, משליכים, מיידים, מנסים לפגוע, ומדינת ישראל מגיבה, מכילה ומענישה. הם קבעו את כללי המשחק, ואנחנו מתייצבים. לעתים אנחנו סופגים 4-0 ולעתים מבקיעים שער, אבל תמיד אנחנו משחקים במגרש שיוזמי האלימות הפלסטינית קובעים. הם רוצים שירושלים תבער, הם רוצים הרבה שאהידים ועצורים וכמה שפחות נסיעות שקטות וקלות של הרכבת הקלה, הם רוצים עיר מלאה חומות ומגננות, וכמה שפחות אוויר לנשימה ליהודים ולתיירים – והם מקבלים זאת.
דרכה של משטרה היא שזו רוצה "להשיב את הסדר על כנו" כמה שיותר מהר, ולעתים קרובות בלי לחשוב על הנזקים בטווח הארוך. אך מן הדרג המדיני, מן המנהיגות, מצופה לחשוב על הבעיות משורשן, ולהתנהל על פי האינטרס ארוך הטווח. לא פחות חשוב מכך, אנו מעוניינים שתפעל על פי הערכים שעליהם החברה מבקשת לכונן את עצמה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נכון, קל יותר למנוע מיהודים לעלות להר הבית מאשר למנוע מערבים להתפרע שם, ולכן נטייתה של המשטרה היא להרחיק את המותקפים ולא את התוקפים. קל יותר גם לבנות חומה בין ג'בל-מוכבר לארמון-הנציב מאשר למנוע זריקות בקבוקי תבערה מהשכונה הערבית ליהודית, ולכן הממונים נוטים לתמוך ב"אמצעי ביטחון" כאלה. אבל כל הפעולות הללו מרחיקות את הביטחון ולא מביאות אותו, מקעקעות את הערכים שעליהם אנו רוצים לכונן את החברה ולא מחזקות אותם. בהתגוננות הנמשכת אנו מעניקים פרס למפרי הסדר, ולא גובים מהם מחיר.
וכרגיל, הכול מתחיל בראש - במחשבה. כשזו מתרגלת לכך שערביי מזרח ירושלים מתנהגים באלימות, היא עסוקה בדרכים להכיל את המצב ולהתמודד עמו. אבל אם ההנחה מראש היא שתושבים אמורים להיות שכנים טובים, ומי שבוחר באלימות כלפי שכניו כדבר שבשגרה פשוט לא צריך להיות שם; אם במחשבה ישנה הנחה מראש שאסור בשום מקרה להיכנע לאלימות, אז יימצאו הדרכים להגיע למצב של אפס אלימות – או כמעט אפס אלימות. למרבה הצער, המצב הזה כלל אינו נמצא ברשימת היעדים של ממשלת ישראל ומשטרת ישראל.
את מי שרוצה לעורר מהומה לא נרתיע ביד קשה יותר או בהבהלת שוטרים רבים יותר. במקום, עלינו לשלול ממנו את אותן זכויות אזרחיות שהוא מנצל לרעה, ולהבטיח לשוחרי השלום חיים ללא איום של אלימות. מי שמפריע לגישתם החופשית של אחרים בהר הבית, צריך בעצמו להיות מורחק משם. משהו מזה ביצע השר גלעד ארדן, והתגובה הקשה של הערבים מעידה שהוא בנתיב הנכון – הרי את הגינויים אנו סופגים בכל מקרה.
באותה המידה, מי שגר על קו התפר חייב לדעת שאם ייזרק מביתו בקבוק תבערה אל הבתים בשכונה שליד – הבית כבר לא יהיה ביתו, אלא אם יוכיח שפעל נחרצות למנוע את ההתקפה. מי שגר בצד המותקף חייב לדעת שתוך חודשים מעטים יוכל ללכת ברחובות באין מפריע ולישון עם תריסים פתוחים. זה צריך להיות היעד: לא "למנוע פיגוע", אלא לאפשר חיים מלאים ולקיים את דברי הנביא "פרזות תשב ירושלים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם