על הצד הבטוח

כדור אש כתום, בלימה, ניפוץ ושקט – זו החוויה של בקבוק התבערה שנזרק לעברי במהלך נסיעה. אחרי האירוע הזה, ולאור החינוך הפלסטיני ודברי מנהיגיו, החלטתי כבר למגן את המכונית שלי

זה התחיל כמו עוד יום עבודה רגיל ונמרץ: השקמה מוקדמת, סנדוויץ' וקפה ברכב וירידה דרומה לחברון. יומיים לפני כן נתקל ניסיון מעצר מבוקשים בעיר, הנשלטת בידי חמאס, בהפרות סדר קשות. חוליית החיילים שביקשה לבצע את המעצר נחשפה ונתקלה תוך שניות ספורות בהמון שיידה לעברה אבנים ובקבוקי תבערה. החיילים התמקמו באטליז מקומי, ומשם ניהלו את המצב המורכב עד לחילוצם מהמקום.

במצוות העורך ירדתי יחד עם צלם אמיץ לרחוב שבו אירעה התקרית. שוחחתי עם בעל האטליז, שכיבד אותנו בקפה, תוך כדי שגלגל את ההתרחשויות במקום. דיברנו על הסכמי אוסלו, שלא שווים כלום, על הכניסה של כוחות ישראליים ללא תיאום לשטחי אי ועל המצב הכלכלי הקשה. מאוחר יותר נפגשנו עם בעלי הקניון המפואר רב-הקומות בעיר, שלא היה מבייש את תל-אביב בחנויות ובמותגים שנמכרים שם. ממש בכניסה לקניון קיבלו את פנינו צעירים שלבשו מעילים למרות הטמפרטורה החמימה בחוץ. ציוד הצילום כנראה חשף את היותנו זרים. אחד מהם התקרב אליי וסינן "הניצחון קרוב", והלך משם בהפגנתיות. לא ייחסתי לעניין חשיבות, ולמען האמת אני והצלם התבדחנו שהוא התכוון למשחק הכדורגל ששודר מאוחר יותר.

בשעות אחר הצהריים, אחרי מפגש עם בעל הקניון שסיפר על התפתחות כלכלית בעיר, ולאחר שיחה עם צעירים שסיפרו על ייאוש ועל היעדר תקווה, התקפלנו חזרה למרכז. הורדתי את הצלם בירושלים, והמשכתי על כביש 443 לכיוון הבית. בצומת שילת החלה השמש לשקוע לנגד עיניי, וה'וויז' הציב בפניי דילמה: חמישים דקות דרך ראש-העין, או 35 דקות דרך כביש 446 לכיוון בית-אריה. סובבתי את ההגה ימינה ובחרתי באפשרות המהירה והמסוכנת יותר. חשבתי לעצמי שאחרי יום בקסבה של חברון ומפגש עם אנשי חמאס, מה יכול להיות מסוכן יותר.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הרצתי טלפונים רגילים של סוף יום עבודה: אישה, ילדים, ארוחת ערב שהפסדתי ושיחה עם העורך על הכתבה שבדרך. ואז, קילומטרים בודדים לפני הפנייה לעופרים, ראיתי בגבעה הסמוכה לכביש אור אדום מנצנץ. ניסיתי לזהות מה אני רואה, והמשכתי לנסוע במהירות ממוצעת. האור הפך לפתע לנגד עיניי לכדור אש כתום, שהתקרב אליי במהירות מצד ימין. הגבתי בזריזות: לחיצה חזקה על דוושת הגז, קול ניפוץ חזק ושקט.

מבט חטוף במראה הקדמית חשף מסך אש במקום הכביש השחור. תוך אלפיות שנייה קלטתי שניצלתי בנס. עוד חצי מטר למעלה, כדור האש הזה היה מתנפץ לי בתוך האוטו במקום על האספלט השחור. מחשבות אובדניות על כוויות קשות, תאונת דרכים ומי יודע מה עברו בראשי. פניתי לתוך עופרים, הודעתי לשומר בכניסה ליישוב על השלכת בקבוק התבערה והוא הזעיק כוחות צבא שהורו לי לחזור למקום.

כשחזרתי, האורות הכתומים של הצבא החליפו את האור הכתום המפחיד ההוא. תחקור קצר, משפט עידוד של קצין הביטחון האזורי - "מה, לא התרגלת כבר לבקבוקי תבערה ואבנים?" - שחשף את גודל האבסורד, ולבסוף המשכתי בנסיעה הביתה לאישה ולילדים.

אחרי המקרה הזה מיגנתי את הרכב שלי ושל אשתי. עדיף להיות על הצד הבטוח. שיחות יומיומיות עם נושאי תפקידים רשמיים ברשות שלפיהן "האבנים ובקבוקי התבערה הם הנשק הפלסטיני אל מול הכיבוש הישראלי", והגדרת יושב ראש הרשות אבו-מאזן את התופעה כ"התקוממות עממית בדרכי שלום" היו עוד סיבה למהלך המגננתי.

החמרת הענישה על יידויי אבנים ובקבוקי תבערה אחרי הרצח של אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל היא מהלך מתבקש, ויש שיאמרו כי היא נעשית מאוחר מדי. ילדים בני חמש ושש שמיידים אבנים לעבר כוחות הביטחון בביתוניא, בבילעין, בקלנדיה, בבית-לחם ובמקומות נוספים הם מראה שכיח מאוד. השתתפתי באינספור הפרות סדר כאלה, ומרחוק העניין נראה כמו משחק חתול ועכבר.

אבל צריך לזכור שהחינוך של הילדים הפלסטינים פועל בכל דקה. הילדים מיידי האבנים הופכים למתבגרים שמשתמשים ברוגטקות, ולנערים אמיצים יותר שעוברים לבקבוקי תבערה. תוך שנים בודדות הופכים אותם נערים לגברים שמשיגים נשק קר וחם, וממשיכים את דרך "ההתקוממות העממית בדרכי שלום" בפעילות טרור חמה יותר. בתי הכלא בישראל מלאים בצעירים בוגרי מערכת החינוך למלחמה נגד האויב הישראלי, שמתחיל מגיל אפס, ולכן ספק רב אם החמרת הענישה תעשה סוף לתופעה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg