השמאל לא רוצה שלום, הוא רוצה לנצח את הימין
"מורשת רבין" והטלת ההאשמה התמידית על ישראל בכישלון המשא ומתן, מעוררים תמיהה האם השמאל באמת מאמין ומעוניין בשלום עם הפלסטינים או שהוא רק רוצה לראות את נתניהו מתקפל
גם אם נניח שהעצרת לזכר יצחק רבין הייתה מנוטרלת ככל האפשר מפוליטיקה, בכל זאת עבר בה מסר אחד ברור: כל נושא השלום, ההסדר הסופי עם הפלסטינים, תלוי בישראל. הנטל לביצוע נמצא בצד של ישראל. אף אחד לא העיז אפילו לרמוז על אפשרות נוספת: לא הכל תלוי בישראל.- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש גם צד שני. העובדה שההסדר הסופי עדיין לא נחתם היא בעיקר בגלל הפלסטינים. שלוש האמירות הפוליטיות הברורות ברוח הציווי: עליכם להמשיך בדרך רבין ולהשלים אותה, היו של הנשיא לשעבר קלינטון והנשיא אובמה, וחיזק אותם יונתן בן ארצי.
אמירה פוליטית ברורה. קלינטון בעצרת
צילום: אמיר מאירי
מה גורם לאנשים רציונלים להשקיף על שני צדדים בסכסוך, ולהחליט שדווקא הצד שוחר השלום, הדמוקרטי, המסוגל להחיל במסגרות הממלכתיות שלו גם גורמים עוינים כמו חברי הכנסת הערבים, הוא האחראי להמשך הסכסוך, ומנגד לפטור מכל אחריות את הצד שמשגר את צעיריו לרצוח באקראי אזרחים תמימים ברחוב? זה נושא לדיון נפרד. אבל צריך להיות ברור, שהאשמה לתהליך התקוע לא נמצאת בצד של ישראל.
לפי הנראטיב של נושאי זכר ראש הממשלה הנרצח, הימין חיבל בשלום באמצעות הרצח. משכיחים את העובדה, שרבין נרצח יותר משנתיים לאחר שחתם על הסכם אוסלו ואף הספיק לחתום על הסכם נוסף שכונה הסכם אוסלו ב'. אתמול בנאומו הגדיר ביל קלינטון את ההסכם שנחתם בנוכחותו על מדשאת הבית הלבן כ"חוזה שלום". כלומר, רבין כבר עשה את המהלך המכריע ועוד הספיק ללכת איתו כברת דרך ארוכה. אז מדוע מתייחסים לכל מה שהושג על ידו כאילו לא היו דברים מעולם ויגאל עמיר מנע את השלום?
הסיבה לכך היא, שהצד השני, הפטור מאחריות, התגלה כמי שהונה את ישראל והפר מהותית את ההסכמים ובעיקר הגביר את מלחמת הטרור. אין צורך לחזור על ההנמקות הידועות של הימין כדי להצדיק את הזהירות ואי הרצון של ישראל להמשיך בוויתורים כאשר הצד הפלסטיני רק רואה בהם קו חדש שממנו הוא חוזר להתקפה – בין אם זו התקפה מדינית ובין אם זו הסלמה של הטרור. והטרור הרי כבר קיבל ממד רקטי וטילי, שאיש מלבד ראש הממשלה נתניהו מבין המנהיגים העכשוויים לא חלם עליו.
למה תמיד ישראל אשמה? העצרת בכיכר רבין
צילום: יוסי זליגר
נראה שהלחץ הגובר והיעדר כל הבנה וסובלנות לעמדת הציבור הישראלי, נובע מיצר נקמה לאו בר כיבוש של מחנה השמאל המקבל את חיזוקו מעמדות מנהיגי המערב ובעיקר מנהיגות המפלגה הדמוקרטית כמו הקלינטונים והנשיא אובמה. האם יתכן שלא טובת ישראל עומדת לנגד עיני חלק ממנהיגי השמאל ובעיקר מובילי דעת הקהל שלו, אלא הרצון לכפות את המדינה הפלסטינית בגבולות 67' על ראש הממשלה נתניהו כדי לראות אותו נכנע? האם ה"הליכה בדרכו של רבין" נועדה בעצם לנצח את הימין ולא כדי להשיג שלום?
מהתבטאויות רבות של אנשי שמאל ברור שגם הם כבר מבינים שהשלמת התהליך אין פירושה שלום, אלא זה משהו שאמור לשחרר את ישראל והפלשתינים מעול "הכיבוש". דהיינו, זו חובה; אין לנו יותר שיקול דעת בנושא ההסכמיות של ההסדר הסופי. המקסימום שאנשי השמאל מבטיחים לישראל בתמורה למהלך שהאמריקנים היו רוצים לראות הוא טעינה מחדש של מצבר הלגיטימציה הבינלאומית. לישראלים לא נותר אלא לשקול האם ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת, כולל בתוך ירושלים, שווים את הסיכון.
כן, זה משהו שמומלץ גם לאנשי השמאל לשקול: הם מציגים את מהלך השלום כאיזו תחנה סופית שההגעה אליה תביא את ישראל למחוז חפצה ההיסטורי, השלמת התהליך של תקומת ישראל. זה לא מה שיקרה. חשוב שיכירו במציאות. גם אחרי שלבי הסיום של ההסכם עם הפלסטינים, תימשך המתקפה על ישראל בדרכים שונות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם