לא להפחית מחומרת ההסתה
לפני עשרים שנה התעלמנו מתמרורי האזהרה, ורצח פוליטי בוצע כאן. הדברים נכונים גם היום. תגובה למאמר של גדעון דוקוב מהשבוע שעבר
בעיתון 'ידיעות אחרונות' פורסמה לפני קצת יותר מעשרים שנה, שבועות אחדים לפני רצח רבין, כותרת ראשית שדיווחה על אזהרת ראש השב"כ דאז, כרמי גילון, מפני הידרדרות ההפגנות הסוערות נגד רה"מ יצחק רבין לרצח. בתגובה פרסמתי אז מאמר ב'הארץ' שבו הערכתי שהסכנה לכך נמוכה, מכיוון שהחשודים הפוטנציאליים לביצוע רצח כזה, אנשי הציונות הדתית, גדלו במקביל לאהבת ארץ ישראל גם על חינוך ממלכתי מובהק, וכן על התובנה החמורה שחורבן בית שני - וממילא גם כל האסונות שבאו בעקבותיו - נגרם בשל מלחמת אחים.
חלפו כמה שבועות, ושלוש היריות בכיכר טפחו על פני התובנה האופטימית שלי. אפשר כמובן לטעון, כפי שעשו רבים, שהטעות הייתה חלקית בלבד, מכיוון שהרוצח אכן לא גדל בחינוך הממלכתי-דתי ולא הפנים את העכבות הממלכתיות שלו. זה נכון לגבי העכבות, אבל לא לגבי ההסתה, שלמרבה הצער רובה הגדול היה מתוצרת הציונות הדתית – אולי גם מתוך אותה הנחה אופטימית שאין סיכוי שתתורגם לרצח.
''שלום, חבר''. קלינטון נפרד מהכיכר
צילום: אמיר מאירי
עד היום אני מתייחס למאמר ההוא כאל הכישלון הצורב ביותר בחיי המקצועיים. לא הייתי מזכיר אותו אלמלא החשש שאנו חוזרים לאותו זלזול בסכנת ההסתה – זלזול שהתבטא במאמרו של גדעון דוקובכאן בשבוע שעבר, וכן בהתייחסותם של רבים מבני הציונות הדתית לשיח הנוכחי על הסתה. לשיטתם, דחליל ההסתה מלובה על ידי השמאל מטעמים פוליטיים, ואין צורך להתרגש ממנו.
אני סבור שהמצב הפוך, וכי שיח ההסתה הנוכחי מסוכן בהרבה מזה שהיה לפני עשרים שנה. זאת, משני טעמים: ראשית, ברמת השיח הכללי העניק קיומן של הרשתות החברתיות למעוניינים בהסתה במה ותפוצה שלא היו יכולים לחלום עליה לפני עשרים שנה. אם פעם היה אדם צריך לעמול על הכנת שלטים, ללכת לאירוע ציבורי וממילא גם ההסתה הייתה מתוחמת לאותו אירוע, היום די במקלדת הביתית. מעבר לכך, אם מתמקדים לרגע בהסתה מימין - ויש כמובן גם הסתה משמאל, שלא לדבר על הסתה פלסטינית - היא מדאיגה במיוחד דווקא משום שהיא מתרחשת כשהמסיתים כבר יודעים שאפשרות התרגום לרצח איננה מדע בדיוני.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מהי אותה הסתה? אינני משפטן, וההגדרה המשפטית מעניינת אותי פחות בהקשר זה. מבחינה הציבורית, הסתה היא חציית הקו שבין ויכוח לגיטימי וחיוני על דרך הפעולה הרצויה לבין דה-לגיטימציה גורפת כלפי אישים או מגזרים. האם מישהו יכול לטעון ברצינות שחציית הקו הזו לא מתרחשת בביטויים הנשמעים לאחרונה כלפי נשיא המדינה, או בהגדרתו של שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן כמי שהצטרף למחנה האויב?
חציית הקו מתרחשת גם כאשר בנימין נתניהו מוגדר שוב ושוב כסכנה למדינה, וכמוהו גם כלל מחנה הציונות הדתית או המתיישבים. הנטייה להוציא אנשים מחוץ לגדר בהקשרים האלה פסולה, ויש להניח שהיא גם תורמת ללגיטימציה של ההסתה מימין.
עם זאת, צריך לומר בכנות שאין לגמרי סימטריה בין ימין ושמאל בהקשר הזה, מבחינת חומרת הסכנה של תרגום ההסתה לאלימות פוליטית. אורי אליצור ז"ל נהג לומר שהיצר הרע של הימין הוא האלימות והיצר הרע של השמאל הוא הבגידה, ועל כן הימין צריך להיזהר יותר מהשמאל ברטוריקה שלו, פן תידרדר לאלימות. דוגמה מהימים האחרונים לאלימות כזו היא תקיפתו של עיתונאי ערוץ 10 רועי שרון, בבית הכנסת בגבעת-זאב.
הסימטריה הנכונה יותר להסתה מימין היא ההסתה הפלסטינית, שאכן מביאה לאלימות – קטלנית ורצחנית בהרבה. בהקשר הפלסטיני, דווקא הימין הישראלי הוא זה שמדגיש במיוחד, ובצדק, את סכנות ההסתה הפלסטינית ואת הקשר שבין רטוריקה למעשה. מה שנכון לגבי הפלסטינים נכון גם לגבי ההסתה הפנים-ישראלית, וכאמור במיוחד מימין. יתרה מכך, ההסתה ככלל, מכל הצדדים, מרעילה את האווירה ואת החיים הציבוריים ועל כן פסולה - גם אם לא תידרדר בסופו של דבר לרצח פוליטי.
אדרבה, עליית המדרגה של תפוצת ההסתה ברשתות החברתיות מחייבת גם עליית מדרגה במאבק נגדה, ואין לקבל את ההנחה התבוסתנית שבעידן הדיגיטלי ממילא הכול פרוץ. מאתרי האינטרנט הממוסדים צריך לדרוש, אפילו בחקיקה, שיסננו תגובות של הסתה ושנאה, וממנהלי הרשתות החברתיות צריך גם לצפות להוריד דפים המפיצים הסתה. התביעה המתגבשת נגד פייסבוק בהקשר של ההסתה הפלסטינית היא כיוון נכון גם בהקשרים פנים-ישראליים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם