ראשי » חדשות » דעות

שמחתם שהמשטרה מציקה למפגיני הגז? זה יגיע גם אליכם

למשטרה נמאס לעבוד קשה. יש אינתיפאדת סכינים בחוץ ומי שיעז להפריע לה עם העניין המכעיס הזה של חופש הביטוי – יבין מה זה להתעסק עם גוף חזק שיכול למרר לך את החיים. מעצריהם של המפגינים נגד מתווה הגז כמשל

יש אנשים שהייתי סותמת להם את הפה בכיף. יש אנשים שכשהם מתחילים ללרלר אני חושבת בצער על חופש הביטוי, ומפנטזת בערגה על משטר דיקטטורי כשאני בתפקיד הרודן. אנשים זה לא פיקניק, דעות זה לא פיקניק, בעולם מתוקן כולם היו חושבים בדיוק כמוני על כל הדברים, ואף אחד לא היה מחליט עליי.

העניין הוא שאנחנו לא חיים בעולם מתוקן, אלא סתם בארץ דמוקרטית. ודמוקרטיה, כבר אמרו חכמים ממני, היא צורת השלטון הכי פחות גרועה שהאנושות הצליחה להנפיק. וזה אומר שצריך לספוג ולהכיל אנשים מעצבנים שמעזים לחשוב באופן שונה לחלוטין מאיך שהדברים צריכים להיראות. איך הם צריכים להיראות? איך שאני רואה אותם כמובן.

אלפי בני אדם מפגינים נגד מתווה הגז, במוצ"ש בתל אביב (צילום: יוני ריקנר)
 

לחופש הביטוי יש חיסרון אחד ברור  - הוא מביא את הסעיף. מצד שני, יש גם הרבה מעלות, והעיקרית שבהן היא הידיעה שכשם שאני לא יכולה לסתום לאף אחד את הפה – כך אף אחד גם לא יכול להשתיק אותי. מדובר בצורה הקלאסית ביותר של ערבות הדדית.

 

- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אחת הדרכים המקובלות בכל משטר דמוקרטי להוציא את חופש הביטוי לפועל היא ההפגנה ההמונית. אבל משהו רע קורה לנו לאחרונה בהקשר הזה, ולמשהו הזה קוראים משטרה. החדשות הטובות הן שכולנו חוטפים – גם אלה מימין וגם אלה משמאל, כי בעניין הזה לפחות, המשטרה לא מפלה אף אחד.
ימנים שימו לב – בזמן שגיחכתם על המעצרים הבלתי נתפסים של אנשי שמאל, שכל חטאם היה לחתום על טופס בקשה להפגנה נגד מתווה הגז, בשקט בשקט המשטרה מנעה גם מכם להפגין.

אחד הסיפורים הוא זה של קבוצת נאמני הר הבית, שהתארגנו בתוך בית פרטי ביפו כדי לדון בינם לבין עצמם על חיבתם לבית המקדש. הסיפור הזה נחשף בתוכנית הפטריוטים בערוץ 20, שבה אני משתתפת. לא הפגנה, לא המונית, לא פרובוקציה ולא בטיח – חוג בית שקט ופרטי, זה הכול. כשנודע למשטרה שחוג בית כזה הולך להתאסף בשנית, הם פנו למארגנת שאמורה הייתה לארח אותו ואיימו עליה בסטייל שלא היה מבייש את טוני סופרנו – "אם תעשי חוג כזה ויהיו לכך השלכות אלימות מצד הערבים ביפו, אנחנו לא נגן עלייך".

 אותם איומים הועברו גם למארגני הפגנת מתווה הגז. איומים נוסח "אם תהיה אלימות בהפגנה אנחנו פותחים לכם תיק פלילי. גם אם לא הייתם אלימים בעצמכם, תסחבו על הראש שלכם אות קין לכל החיים ואז לכו תחפשו מי יעסיק אתכם כעבריינים מועדים".

באותה שיטה של מאפיה סיציליאנית, המשטרה מנעה הפגנה ליד הר הבית עצמו, סתמה פיות וביצעה הרחקות מבתים של מפגינים משמאל, על הראש של האזרח הישראלי. איומים מרומזים, הפעלת כוח שלא כדין, סנקציות שמתאימות למשטרים סובייטים – הכול תחת כסות החוק של מדינה דמוקרטית.
ומהדבר הזה אף אחד לא מוגן – למשטרה נמאס לעבוד קשה, יש אינתיפאדת סכינים בחוץ ואין לה עצבים לבלבולי השכל שלכם. מי שיעז להפריע לה עם העניין המכעיס הזה של חופש הביטוי – יבין מה זה להתעסק עם גוף חזק שיכול למרר לך את החיים.

יש משהו בלתי נעים בכוח שהענקנו לגוף שאמור לשרת אותנו, שהופך בסופו של דבר לכוח שרירותי וגס של בריונות מאיימת ואלימה. לרגע, בשבוע החולף, הרגשתי פתאום מה זה לחיות תחת משטר דיקטטורי, ואז נזכרתי למה הדמוקרטיה שלנו, כמה שהיא מעצבנת – ככה היא נחוצה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן