סיכום קדנציה: אובמה ניצח את נתניהו - וההפך
אחרי 7 שנות כאסח אפשר לומר שאובמה ניצח את נתניהו בסוגיה האיראנית, אך נתניהו הכריע את אובמה בסוגיה הפלסטינית. באווירה הטובה פגמה רק העויינות במכון המחקר הליברלי
אמריקה מדינה מטורפת. 24 השעות הראשונות שלי בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות, כללו שופטת בטקסס שנורתה בידי נידון שלא השלים עם פסיקתה; שני קציני משטרה בלואיזיאנה שרצחו - לא הרגו ולא גרמו מוות ברשלנות - אלא ירו למוות בילד אוטיסט בן 6 כי רבו עם אביו; נשיא ומנכ"ל אוניברסיטה במיזורי שהתפטרו בגלל מחאה של סטודנטים שחורים, ושני צעירים באוקלהומה שהתארגנו להרוג שחורים או יהודים "כדי לנצח במלחמת הגזע". כשאלה החדשות השוטפות, אין פלא שהמועמד המוביל לנשיאות ארה"ב הוא איש העסקים ההזוי דונלד טראמפ.
עוד כותרות ב-nrg:
- מסתערבים נכנסו לבי"ח, ביימו לידה - ועצרו מחבל נמלט
- כמה משלמים בפקולטות על מזון ושתייה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אל הכאוס השגרתי הזה הגיע ביום ראשון בנימין נתניהו לביקור של איחוי הקרעים. הוא עבר מתחנה לתחנה, הבית הלבן, הקהילה היהודית, הקונגרס ואפילו מכון מחקר ליברלי שעוין אותו, כדי לפייס, להסביר, לחדש בריתות. עשרה חודשים והררי כעסים הצטברו מאז הפעם האחרונה שבא לבירת ארה"ב.
אז, בביקור ההוא, שבועיים לפני הבחירות בישראל, נשא בקונגרס את 'נאום איראן', הקים עליו את הממשל הדמוקרטי, לא הוזמן לפגישה עם אובמה ולמעשה הוחרם בידי סגן הנשיא ביידן. אחרי הנאום בא המאמץ של הבית הלבן לסייע לניצחון השמאל באמצעות גיוס ערביי ישראל, והתגובה של נתניהו "הערבים נוהרים לקלפיות", שלליברלים ולאפרו־אמריקאים כאן - כלומר לנשיא - נשמעה כמו "השחורים נוהרים לקלפיות" והעלתה זיכרונות אפליה מרים.
התקריות האלה היו הקדימון לקרב הגדול באמת שהובילו בקיץ נתניהו ושגרירו רון דרמר, כשניסו לטרפד באמצעות הקונגרס, איפא"ק והכסף היהודי את 'הסכם איראן'.
מוזיקת הרקע לכל אורך התקופה, הייתה הביקורת החריפה ("טעות היסטורית") שמתח נתניהו על ההסכם עם איראן, והפיצול שהחל לבקע את הקהילה היהודית, שחלקים לא מבוטלים ממנה לא רצו לריב עם אבא אובמה רק כי הם אוהבים את אמא ישראל. גם בממשל, ובמיוחד באגפו הביטחוני, גברה המתיחות בשל סירוב נתניהו לדבר על 'חבילת הפיצוי' האמריקאית על ההסכם. בשני ביקורים שעשיתי כאן בקיץ אי אפשר היה להחמיץ את כל אלה.
וכאילו לא די בהם, כפיס העץ האחרון שהושלך למדורה היה מינויו העתידי של ד"ר רן ברץ, לראש מערך ההסברה. לא במקרה דאג נתניהו שברץ יתנצל לפני שיצא לארה"ב.
על כל פנים, את האדמה הוושינגטונית החרוכה כיסו השבוע באופן סמלי עלי שלכת וזרזיפי גשם אינסופיים. מישהו הבין כנראה שהגיעה השעה לצנן את האווירה. נתניהו עצמו הגיע לעיר כשהוא סובל מצינון כבד וכשקולו לא איתו. אובמה מצדו היה טרוד בשפע בעיות אחרות של סיום כהונה, כגון טרפוד רפורמת ההגירה שלו על ידי בית המשפט – טועה מי שחושב שרק בישראל השופטים עושים דין לעצמם.
אחרי שבע שנים של מריבה תמידית, המציאות עשתה את שלה, ובעל כורחם שני האישים התקרבו מאוד זה לזה. אם לפשט ולתמצת, אובמה ניצח את נתניהו בסוגיה האיראנית. נתניהו הכריע את אובמה בסוגיה הפלסטינית. ראש הממשלה משלים עם מציאות הסכם הגרעין כעובדה מוגמרת.
"אף אחד לא מסתיר את ההבדלים שהיו אבל עכשיו יש אינטרס משותף שאיראן לא תפר את ההסכם", אמר בכנות לאחר המפגש עם אובמה לעיתונאים שנלוו אליו. הוא כבר לא מנופף בתוכנית הגרעין האיראני אלא מזכיר רק את "התוקפנות של איראן וגרורותיה". סכנת הפצצה – יוק.
אובמה מצדו הרים ידיים בסוגיה הפלסטינית. הוא מבין שבימי כהונתו לא יעלה בידיו לכונן מדינה פלסטינית. לכן הוא כבר לא מדבר על "הקמת מדינה פלסטינית בתוך שנה", כפי שאמר פעם באו"ם, אלא מסתפק ב"חיפוש דרכים להפחתת המתח בין ישראל לפלסטינים, ולחידוש השיחות בין הצדדים". זה המקסימום שאפשר לשאוף אליו בעת הזו.
דה־פקטו, הנשיא האמריקאי מאמץ את עמדת ה־Bottom-up של יעלון מלפני שבע שנים שלפיה הסכם עם הפלסטינים בלתי־אפשרי בימינו, ולכן יש להתרכז בתחזוקה שוטפת של היחסים ובביצוע צעדים בשטח לטובת האוכלוסייה. אובמה גם יודע שנתניהו צודק כשהוא חוזר ואומר שלא בגלל ישראל אלא בשל הסרבנות של אבו־מאזן אין הסכם. חבל, מאוד חבל, שאינו אומר זאת בפומבי אלא משתתף במשחק הצביעות הבינלאומי שמטיל את כל האשמה על ישראל.
כשהשאלות הגדולות מוכרעות יכולים היו השניים להתרכז בשאלות הקטנות יחסית, שגם המחלוקות לגביהן, אם קיימות, קלות יותר לפתרון. בכמה יגדל הסיוע הביטחוני לישראל? אם מצרפים ל־3.1 מיליארד דולר שהאמריקאים מעניקים כיום, את 800 מיליון הדולר שהקציב אובמה ל'כיפת ברזל', מתברר שהפער בין התוצאה הזו (3.9 מיליארד) לבין חמשת המיליארדים שמבקשת ישראל לא גדול כל כך.
ובכל מקרה, הדיון הוא מספרי־טכני ולא אסטרטגי־מדיני־ביטחוני. גם האצת השיחות על מזכר ההבנות הביטחוני, המעגן את הסיוע הביטחוני לעשר השנים הקרובות, אינה נושא שנוי במחלוקת. סכנת דאעש, חיזבאללה וחמאס אינן במחלוקת, ולכן גם כאן שני המנהיגים לא התקשו להסכים.
נוסף לתוכן, גם האווירה הייתה טובה – למעשה הייתה זו הפגישה הטובה ביותר בין השניים מאז שאובמה נבחר לנשיאות. אולי בשל כך העלה נתניהו כמה רעיונות מקוריים, כאלה ששוכבים כבר שנים במגירת היחסים בין ישראל לארה"ב, ועד כה לא עשה בהם שימוש. כך למשל, הוא הזכיר את האפשרות שארה"ב תכיר בנוכחות הישראלית ברמת הגולן, כפי שהציעו לאחרונה בעמודים אלה מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר ובכיר המוסד לשעבר חיים תומר.
נקודה אחרת שהציג הייתה הדגשת הסיוע הביטחוני ככזה ולא כתמיכה של מחלקת המדינה האמריקאית למדינות נזקקות. "קוריאה מקבלת סכום גבוה יותר, של 6.7 מיליארד בשנה. הסיוע הזה מועבר דרך הפנטגון ולא דרך מחלקה המדינה, וכך זה צריך להיות", אמר נתניהו לכתבים. הוא לא הבהיר אם ביקש את שינוי הסטטוס או רק ציין זאת כהערת אגב. ככל הנראה, גם הגנה אמריקאית מפני הצעת ההחלטה של ניו־זילנד במועצת הביטחון עלתה בשיחה, אף כי נתניהו לא רצה לאשר את הדברים.
"השיחה הייתה באווירה טובה מאוד, בונה ועניינית מאוד. לא היה ויכוח או עימות כפי שכן קרה בעבר. לא הרגשתי מתח עצור, שלפעמים מרגישים אותו. גם הטון וגם המהות היו בכיוון פרודוקטיבי של 'בוא נראה מה אפשר לעשות'. (עדיין) איננו מסכימים להסכם עם איראן, אלא במציאות שנוצרה משעבר ההסכם אנו מסתכלים הלאה ובכך דנו די בפירוט", סיכם נתניהו. על התחנה הראשונה והחשובה ביותר, קרי הבית הלבן, יכול היה לסמן וי.
כמה שעות אחר כך – לא ברור כיצד שב אליו קולו – הוענק לו עיטור אירווינג קריסטול מטעם מכון המחקר השמרני 'היוזמה האמריקאית'. היה זה אירוע יוקרתי מאוד, שהמשתתפים בו שילמו ממיטב כספם ואף עמדו זמן ארוך בגשם בשל הבידוק הביטחוני.
ניכר היה שנתניהו הוא הכוכב של האליטה השמרנית והעשירה הזו, עד כדי כך שנשיא המכון, ארתור ברוקס, אמר בהערות הפתיחה כי על פי הסקרים "נתניהו נהנה מתמיכה בציבור האמריקאי, יותר מאשר מנהיגים אמריקאים". גם ראש הממשלה הרגיש בבית, ודיבר בלשון רבים על כך "שעליונות השוק החופשי אינה מובנת מאליה ולכן צריך להסביר אותה. יש קרב רעיוני ועלינו לנצח בו". השמרנים לצדו ובכך אין חדש. האתגרים הקשים ציפו לו למחרת.
מאות ראשי קהילות יהודיות, שהכינוס השנתי שלהם היה העילה הרשמית לביקורו בארה"ב, השתוקקו גם הם לשמוע מסר מפייס. "כאשר הנשיא מכאן וראש הממשלה מכאן רצו לשכנע את הציבור בעמדתם לגבי ההסכם עם איראן הם פנו אלינו בפדרציות. זה מלמד עד כמה הן חשובות", הסביר נשיא הארגון מייקל סגל את עוצמת הקונפליקט.
נתניהו לא טייח ואמר כי "השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד". הסוכרייה שחילק להם הייתה "הבטחה שכל היהודים יוכלו להרגיש בבית בישראל – יהודים רפורמים, יהודים קונסרבטיבים, יהודים אורתודוקסים. כל היהודים. הקמתי שולחן עגול, בראשות מזכיר הממשלה, שיטפל בדאגותיהם של זרמי היהדות השונים בישראל. כעת, בפעם הראשונה, ממשלת ישראל מצטרפת לסוכנות היהודית בהשקעה בחיזוק קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות בתוך ישראל". אם יש משהו שמאות הנוכחים באולם רצו כבר שנים לשמוע, זה הדבר. עוד וי לאוסף.
מיד אחר כך, ביום שלישי אחר הצהריים, המתין לו האתגר הגדול ביותר במכון המחקר CAP (המרכז לאמריקה פרוגרסיבית). המוסד, המזוהה עם ממשל אובמה, מחזיק בעמדות שמאל קיצוניות וביקורתיות מאוד כלפי ישראל בכלל וכלפי נתניהו בפרט. עד כדי כך שרבים מעובדי המכון מחו נמרצות על הסכמת ההנהלה לארח את ראש הממשלה הישראלי. כי הם אמנם ליברלים ופרוגרסיבים בעיני עצמם, כפי שהסבירה נשיאת המכון והמראיינת נארה טנדן, אבל מרוב פתיחות הם מתקשים לשמוע מי שלא חושב כמוהם.
חרף הוויכוח הפנימי נתניהו הגיע והופעתו עברה ללא תקריות או עימותים. נראה היה שהתשובות המפורטות שלו אפשרו לנוכחים להבין טוב יותר את תפיסת עולמו גם אם לא להסכים איתה. כך למשל, תמה כיצד יהודים וליברלים - שרבים מהם ישבו בקהל – משלימים עם תביעת הפלסטינים לנקות את מדינתם העתידית, אם תקום, מיהודים.
בתשובה לשאלה מדוע הוא בוחר להמשיך לבנות בהתנחלויות, השיב נתניהו כי כבר 20 שנה אין התנחלויות חדשות וכי הוא בנה ביו"ש הרבה פחות מקודמיו. עם זאת הוסיף, "אנשים גרים שם, ורובם מרוכזים בשלושה גושים עיקריים. איננו זרים במקומות האלה. יהודים חיים בהם 4,000 שנה, וגם ערבים. זה חבל ארץ שנוי במחלוקת שיש בו בנייה ערבית מסיבית המנוגדת להסכמי אוסלו. בכל זאת, איש לא אומר 'למה הם בונים בשטח שנוי במחלוקת?' אבל מדוע ערבים יכולים לגור בישראל בכל מקום, ואילו הרעיון שמדינה פלסטינית צריכה להיות נקייה מיהודים התקבל?! זה יודן־ריין, איזה סטנדרט זה? למה ליברלים מקבלים אותו?" שאל נתניהו.
ההופעה ב־CAP, שהייתה טובה והוסיפה לו כמה נקודות בקהל העוין, חשפה גם את שורש הבעיה שממנה סובלת ישראל במערב. נתניהו נשאל עשר שאלות. אחת החמיאה על שילוב נשים בחברה ובצבא. התשע האחרות עסקו בערבים ופלסטינים והיו כמובן ביקורתיות ומתקיפות. לנושא העיקרי, קרי איראן וגרורותיה, תוכנית הגרעין שלה ואיומיה להשמיד את ישראל, מכון המחקר הנאור, המתקדם והמשפיע, לא מצא לנכון להקדיש זמן. זה פשוט לא מספיק חשוב לדעתו.
אם יש לישראל סכנה בארה"ב הרי שהיא טמונה כאן. האנשים הכאילו־חושבים אובססיבים להראות מה בישראל פסול ולא לגיטימי. הם קוראים לעצמם תומכי ישראל, אבל להט פנימי לא רציונלי – כמו זה שהוליד את סימון המוצרים של האירופים - דוחף אותם להוקיע את המדינה שהם כביכול אוהבים. בשלב זה עדיין מדובר במיעוט קטן, אבל יש סיבות לחשוש שביום מן הימים השנאה הזו תתפשט לשכבות רחבות. זו הלבה המבעבעת שאין לדעת מתי תתפרץ.
מ־CAP טיפס נתניהו לגבעת הקפיטול, שכן גם שם צריך היה לתקן נזקים. הוא קבע פגישה נפרדת עם הסנטור צ'אק שומר, המנהיג הדמוקרטי הבכיר, שאמנם הצביע נגד הסכם עם איראן, אבל לא גייס נפשות לעמדתו. שומר, ריצה את קהל בוחריו היהודי בניו יורק אבל פתח חזית מול אובמה. הפגישה עם נתניהו נועדה לאותת על המשך התמיכה מישראל. פגישה נוספת קיים נתניהו עם ההנהגה המשותפת של הסנאט, עם נציגות של שתי המפלגות. במצב רגיל אין משהו מיוחד בפגישה כזו, ואולם על רקע משקעי השנה החולפת לנתניהו חשוב היה להדגיש שהוא עדיין מעוניין בתמיכת שתי המפלגות, כלומר גם בזו הדמוקרטית.
והתמיכה הרחבה אכן קיימת. תודה לאל, CAP ודומיהם בג'יי־סטריט עדיין מייצגים את המיעוט המתבכיין ולא את הרוב הדומם. מדונלד טראמפ הרפובליקני ("אתם לא מאמינים שחומה עובדת? לכו לישראל", אמר לקהל בעימות הרפובליקני שנערך השבוע) עד אשת הנשיא הדמוקרטית, מישל אובמה, בעיני הקונצנזוס האמריקאי, ישראל היא מותג חיובי. ותרומתה של מישל הייתה מפגש של אנשיה עם משלחת ישראלית אחרת, לא קשורה לנתניהו.
הצוות של הגברת הראשונה נפגש עם ד"ר גל אלון, העומד בראש חברת יזמות ישראלית בשם "תובנות". בעבר ייעץ אלון למנכ"ל משרד ראש הממשלה רענן דינור ושם פיתח כלים המסייעים לממשלות ולמנהיגים בקבלת החלטות וביישומן.
"השיטה מאפשרת למנהלים לקבל ייעוץ על 'מה עובד' מקהלי היעד שלהם. במילים אחרות, יגדיר מקבל ההחלטות לאן הוא רוצה להגיע ובאיזה תחום הוא רוצה לקבל החלטה, ובעלי העניין (עובדים, מומחים, ארגונים, אנשים בשטח ואם צריך גם אזרחים) - יסייעו לו להבין 'מה עובד'. בסופו של יום, כל אחד מהם יקבל משוב אישי על תרומתו להחלטות", הסביר אלון ל-nrg למחרת הפגישה.
מה יצא מהמפגש עוד מוקדם לדעת, אבל אולי אם בבית הלבן תשתפר קבלת ההחלטות, מראש הממשלה והנשיא הבאים ייחסכו שבע שנות התכתשות לא הכרחית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם