האסלאם לא רוצה להשתלב בצרפת, אלא לבלוע אותה
בזמן שהמוסלמים מקצינים עמדות ושואפים להשתית את תפיסות העולם שלהם באירופה, צרפת בוחרת להתקפל ולסגת. ההחלטה הזו מאפשרת להבין שהאיומים עובדים
לפני פחות משנה, בינואר 2015, זמן קצר לאחר הפיגוע בשרלי הבדו, הכנתי כתבה בנוגע לצעדים משפטיים שנעשים ביבשת אירופה כדי להתמודד עם האסלאם. בצרפת, החוק שמשך את מלוא תשומת הלב הוא "חוק הבורקה" שנחקק לפני ארבע שנים. החוק נוסח באופן שאוסר על כיסוי פנים במרחב הציבורי. אף שכולם הבינו כי הוא מכוון לבורקה המוסלמית, היה אסור לומר זאת בקול. "אין חקיקה משמעותית מעבר לזה, כי אף אחד לא מוכן להודות בקול בבעיה", אמר לי אחד המרואיינים.רגע לפני שהכתבה ירדה לדפוס, דיברתי בטלפון עם ד"ר אפרים הררה, חוקר אסלאם ומחבר הספר 'ג'יהאד - בין הלכה למעשה'. "הנה עוד שני אירועים שקרו השבוע בצרפת, גם הם רלוונטיים לכתבה", הוא אמר לי אז.
הסיפור הראשון שסיפר לי הררה היה על מורים בבתי ספר בצרפת. באותו שבוע יצאה הנחיה כללית לבתי הספר לשוחח עם התלמידים על הטבח בשרלי הבדו ובהיפר כשר. אבל בפועל, ברבים מבתי הספר התלמידים סירבו לשתף פעולה. היו שנעדרו מהשיחה והיו שהצדיקו את הטבח בטענה ש"כך מגיע למי שהעליב את הנביא". "איך אני אמור להתמודד על התלמידים האלה, כשחצי מהכיתה מצדיקה את הטבח?", התקומם אחד ממנהלי בתי הספר מול שר החינוך הצרפתי.
הסיפור השני שסיפר לי הררה, נגע לשני סרטים שהיו אמורים להיות מוקרנים בבתי הקולנוע בצרפת באותו שבוע. סרט אחד עסק במוסלמי שמתנצר וסרט אחר ביקר את הג'יאהד. כפי שניתן לתאר, נגד ההקרנות הללו הופנו איומים רבים מצד המוסלמים. בסופו של דבר, בהמלצת הדרגים הגבוהים של המשטרה הצרפתית, הוחלט להימנע מהקרנת הסרטים, כדי לא לעצבן את האוכלוסייה המוסלמית.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נזכרתי בשני הסיפורים הללו, שאירעו לאחר פיגועי הטרור הקודמים בצרפת, כי במובן די סימבולי הם מספרים את הסיפור של צרפת ואולי גם את הסיפור של אירופה כולה.
הסיפור הראשון על מה שהתרחש בבתי הספר מדגים את אחד ההיבטים הבוערים של העניין האירופי: האוכלוסייה. לפי ההערכות, בין 7 ל-9 אחוזים מאוכלוסיית צרפת הם מוסלמים, האחוז הכי גבוה של מוסלמים מכל מדינות אירופה. אך לא מדובר רק על דמוגרפיה. צרפת בעלת המסורת החילונית-ממלכתית, חשבה שאולי תצליח לחנך את הדור הצעיר, להנחיל לו את ערכיה. אבל העובדה שגם הדור השני למהגרים עדיין מאמץ את התפיסות המוסלמיות הקיצוניות, מעידה על כך שכנראה יש כאן משהו עמוק יותר– עניין של ערכים, של אידיאולוגיה - של רצון לא רק לא להיטמע, אלא להשליט תפיסת עולם.
אתמול, לאחר מתקפת הטרור בפריז, שוב התקשרתי להררה ששוהה כעת בצרפת. "מחקרים מראים שהצעירים המוסלמים שומרים יותר על האסלאם האורתודכסי מהוריהם ומסביהם", הוא הסביר לי. "בניגוד גמור לציפיות של הצרפתים, יש תהליך הפוך ממה שהתרחש בכל גלי ההגירה לצרפת. כך לדוגמה 90 אחוז מהמוסלמים הצעירים שומרים על הרמאדן. 30 אחוז מקרב בני 25-21 מגיעים באופן תדיר למסגדים, לעומת פחות מ-20 אחוז בקרב בני 40 ויותר. המוסלמים בצרפת מזהים את עצמם יותר ויותר את כישות נפרדת. הם לא אומרים 'אני אהפוך להיות חלק מצרפת', אלא 'צרפת תהפוך להיות חלק ממני'".
הסיפור השני שאירע בזמנו, בדבר ההימנעות מהקרנת הסרטים, נוגע לבחירה להתקפל, לסגת, להימנע מעימות. הבחירה שמאפשרת להבין שהאיומים עובדים. חוסר האונים הזה מוכר גם לנו. התשובה האולטימטיבית של המערב לפיגועי הטרור הפכה להיות החלפת תמונת פרופיל בפייסבוק ועצרות של בכי וסולידריות. אלו אולי צעדים נחמדים, אך הריטואל הזה משול לאדם גוסס שבמקום טיפול רפואי זוכה לעדר מבקרים זקור אגודלים. גם צרפת הייתה חלק מהאופנה הזו כשנמנעה מהפעלת כלים משפטיים ואכיפתיים נגד המתפרעים. כשהיא חשבה שהטרור ישקוט כשהוא יקבל מחוות. שהרוחות יירגעו אם רק יוסרו כמה מכשולים מהדרך. כשהיא לא השכילה להבין שהדרך היחידה להביס טרור היא להיות יותר חזקים ממנו.
אולם מסתמן שיש תקווה. בסוף שיחתנו אתמול, סיפר לי הררה על שינוי עצום בקרב הציבור הצרפתי. קיומה של ביקורת חריפה ונוקבת על השלטון, שמדבר גבוהה גבוהה על מלחמה בטרור ובפועל לא עושה כלום. "נמאס להם", הוא אמר, "ביומיים האחרונים אני פוגש אנשים מכל קצוות האליטה הצרפתית. כולם אומרים לי: עד כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם