אין במילים של רגב שום כותרת - רק רכילות
לא בכדי בחרו כלי התקשורת לעסוק בהרחבה בדברים שאמרה מירי רגב על היועמ"ש. זה חלק מהשטחה ורידוד השיח הציבורי לתקינות פוליטית בסגנון האמריקאי. מותר לחשוב, רק אסור להגיד חלילה. הטהרנות כאידיאולוגיה
אוי פויה. איך היא מדברת? שרה בישראל. בושה וחרפה! ואחרי שהזדעזענו בצביעות טהרנית מהאופן שבו כולנו הרי מתבטאים בשיחות פרטיות ליד מכונת הקפה בעבודה, על הבוס, כמה מן הקולגות ו/או השכנים בבנין, הגיע העת להירגע.קודם, משום שהדברים שאמרה שרת התרבות מירי רגב על היועץ המשפטי וינשטיין, ונחשפו בערוץ 10, נאמרו בדלתיים סגורות ושלא באופן רשמי, ובעיקר כי לאחר החשיפה הגיעה ההתנצלות המתבקשת. השרה מירי רגב היא בת אנוש, והציפייה כי בשעת כעס, פיה ימתק כצפיחית בדבש גם בשיחות סגורות, היא פטרונית ומתחסדת. שם התואר "חרא" מככב בשיחות פנימיות של כל נבחר ציבור הדן עם מקורביו על יריביו. צריך רק ללחוץ על כפתור ההקלטה.
זה לגיטימי שכחלק מקרב ההיאבקות האובססיבי בבוץ שמנהל ערוץ 10 נגד רגב, ייעשה שימוש גם באמצעים הללו כדי להכפיש את שמה. אבל אין מקום לפנקסנות הדדית על אוצר דברי הבלע האומללים והפומביים לשם גיוון, שהשמיעו לאורך השנים נבחרי המחנה שחושב שמירי רגב בהמה. סליחה. שמא יש לומר: קטנת רוח. דוגמאות? משרת החינוך לשעבר, יולי תמיר שבדיון רשמי לחלוטין בוועדת החינוך של הכנסת אמרה "אני מנקה את הזבל והחרא שהשאירו קודמיי", עבור דרך ציפי לבני ("אני ובוז'י נוריד את הזבל") וכלה בשלל ביטויים מבזים שהשמיעו ראשי ממשלות מוערכים ועטורי מורשת. בשורה התחתונה - אין במילים של רגב שום כותרת. רק רכילות.
מירי רגב במסיבת עיתונאים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת, לא בכדי בחרו כלי התקשורת לעסוק בכך בהרחבה. זה חלק מגל מדאיג של השטחה ורידוד השיח הציבורי בישראל לכדי מתק שפתיים של תקינות פוליטית מאוסה בסגנון האמריקאי. מותר לחשוב, רק אסור להגיד חלילה. הטהרנות כאידיאולוגיה.
לכן, לא פותחים מהדורות בדיון ענייני בסבלם של תושבי דרום ת"א ובדרכים שבהם ארגוני הסיוע למסתננים תוקעים כל ניסיון לפתור את מצוקתם, אלא מסממים ומרדימים את הצופים תוך עיסוק טרחני ואינסופי בדבריה של רגב בשעתו על המסתננים. דברים שהתנצלה עליהם ואף טרחה והסבירה. בשיטתיות מנחילים לצופה המצוי כי רק אמירתה הגזענית לכאורה של רגב היא שמפרה את שלוות האלוהים הפסטורלית שממנה נהנים תושבי התחנה המרכזית הישנה.
כך קרה גם ערב הבחירות. ראש הממשלה הזהיר מפני התחזקות כוחה האלקטורלי של המפלגה הערבית המאוחדת. אופן ההתבטאות היה אמנם רע, ואיתו ההבהרה שלא איחרה להגיע. בתקשורת שוב מיהרו לעסוק בנימוסים והליכות במקום לדבר באומץ על "השד" הנורא באמת שבחדר: העובדה שהמפלגה הערבית המאוחדת היא שופר מובהק של תעמולה, החותרת תחת קיומה של ישראל הציונית בגבולות כלשהם.
חלק מחבריה הם תומכי טרור, פוליגמים והומופובים גמורים. ובכלל, למה לבחון ביושר לב את טיב עשייתו המוכחת של ראש הממשלה לצמצום הפערים עם המגזר הערבי?
הדברים של מירי רגב בעקבות המחלוקת עם היועץ המשפטי על אופן תקצוב מוסדות התרבות, היו הזדמנות מצוינת לעורר מחדש דיון איכותי בשאלות החשובות באמת שעל סדר היום. מדוע הולך ופוחת אמון הציבור במערכת המשפטית בכלל ובתפקודו של היועץ המשפטי לממשלה בפרט? מה צריכים להיות גבולות סמכיותיו? והאם לא ראוי לפצל אותן? מה הציבור בישראל, חושב על הקריטריונים לחלוקת עוגת התקציב של משרד התרבות? בעצם עזבו. מה זה לעומת הפאנץ' הקורע ב"מצב האומה"?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם