דרוש פטיש חדש
כדי לחזור לימים שבהם הביסה צרפת בראשות קרל מרטל את האסלאם המאיים על אירופה, מוכרחה היבשת להשתחרר מכבלי הפוליטיקלי קורקט
10 באוקטובר 732 היה יום גורלי. אחרי שבוע של התמקמות זהירה, שימוש בתכסיסים טקטיים ובניית ערפל קרב התנגשו זה בזה שני צבאות אדירים ליד העיירה פואטייה, כ-300 קילומטר מדרום לפריז. כ-80 אלף לוחמים ערבים בפיקודו של עבד-אל רחמן הראשון עמדו אל מול פחות מ-30 אלף לוחמים נוצרים, פרנקים וגאלים, בפיקודו של קרל מרטל.
אחרי מאה שנים שבהן נע בסערה ממדבריות ערב וכבש את אפריקה, לאחר שהפך לאחד הכוחות הצבאיים החזקים בעולם, החליט האסלאם לכבוש את אירופה. חצי האי האיברי, כולל ספרד, כבר היה מצוי ברשות המוסלמים, וכעת הגיע הזמן לפלוש ליבשת העשירה והמפותחת.
קרל מרטל לא היה דברן גדול. הוא גם לא ניסה לשלב את האוכלוסייה המוסלמית בחברה הפרנקית, להעניק לה חופש פולחן או להקים מסגדים בשטחו. דוכס נסיכות אקיטן הקטנה והחלשה ביקש ממנו עזרה, והוא הגיע לסייע לה. מרטל זיהה מיד את הסכנה, הכין במהירות כוח צבאי גדול ומאומן עד כמה שהיה אפשר ואז פשוט נלחם, נלחם ועוד קצת נלחם - עד שהמוסלמים גורשו בחזרה לחצי האי האיברי.
הכינוי שדבק בקרל מרטל לאחר הקרב, 'הפטיש', לא ניתן לו בזכות פטיש יושב הראש באספות הפרלמנט שהתכנס כדי לדבר, לדון ולהתבחבש בשאלה מה עושים עכשיו, אלא בזכות פטיש אמיתי, עשוי מפלדה, שבין השאר חיסל באמצעותו את האויבים שניסו לרשת את אדמותיו, לכבוש את אירופה.
בעקבות הניצחון החד-משמעי על האסלאם בשנת 732 השתחררה אירופה מאימת הסהר הרצחני למשך למעלה מ-1,200 שנים. ההיסטוריון החשוב ביותר של תקופת ימי הביניים, אדוארד גיבון, טען כי אין דרך להפריז בחשיבות תוצאות הקרב המדובר. לדבריו, כל תוצאה אחרת הייתה גורמת לכך שבאוקספורד היו מלמדים היום רק את הקוראן.
היו גם אירופים שבנקודת מבט היסטורית דווקא ביכו את תוצאות קרב טור-פואטייה. אחד מהם היה אדולף היטלר. בזיכרונותיו תיאר אלברט שפר, האדריכל האישי ושר החימוש של הצורר הנאצי, כי היטלר ביכה את תבוסת האסלאם בשנת 732. "יש לנו חוסר מזל כשקיבלנו את הדת הלא נכונה", טען היטלר לא פעם בפני חוג ידידיו הקרוב, "אילו האסלאם היה מנצח ב-732, הדת השלטת באירופה כיום הייתה כזו שמאמינה בהפצת האמונה באמצעות החרב ובשעבוד כל האומות והאמונות האחרות". שפר הוסיף כי היטלר גרס שהאסלאם מתאים באופן מושלם למזג הגרמני - הרבה יותר מאשר הנצרות, שבה ראה דת הססנית וחלשה.
13 בנובמבר 2015 הוא ההזדמנות, אולי האחרונה, של אירופה להמציא לעצמה קרל מרטל חדש. דרוש לה פטיש שמגיע לעשות את העבודה, ולא כזה המיועד לחוקק חוק שיגביל זכויות סוציאליות מנכדים אפשריים של מחבלים מוסלמים. החדשות הטובות הן שהתנאים של אירופה כיום במאבק מול האסלאם הקיצוני טובים לאין שיעור מאלה שעמדו לקרל מרטל. אז, כאמור, היה ברשותו חצי מהכוח המוסלמי שביקש לאסלם את אירופה. הכוח הצבאי שעומד כיום לרשות צרפת בלבד יכול לחסל את דעאש בשבועיים - או בשלושה שבועות, אם חייליו של פרנסואה הולנד יעצרו לכמה הפסקות בגט וקרואסון ביום. אם גם האמריקנים יואילו בטובם להצטרף למערכה ברצינות, דעאש יוכל להפוך בכמה ימים לאנקדוטה היסטורית מוזרה וחולפת.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל עכשיו לחדשות הרעות: בשנת 732 לא היה פוליטקלי קורקט ארור שכבל את המותקף מלהגיב במלוא העוצמה כלפי המתקיף. בשנת 2015 יש יותר מדי כוחות ליברליים בעיני עצמם – חלקם עושים זאת מתוך תמימות ורפיסות, וחלקם מתוך איבוד עשתונות – שגרמו לנשיא ארה"ב להשיב השבוע ביותר משלוש מילים לשאלה לא אופיינית של כתב אמריקני: "למה אנחנו לא יכולים לחסל את הממזרים האלה?" ככל שעומד לרשותך כוח צבאי גדול יותר בשנת 2015, כך היכולת שלך להשתמש בו מבלי להיות מוקע אל עמוד הקלון כרוצח שפל הולכים וקטנים.
צרפת הצליחה בעבר לבדה לעצור את האסלאם ולהציל את אירופה כולה. מובן שאירופה לא הייתה תמיד נאורה וסובלנית, פתוחה ומתקדמת – ומי כמונו היהודים יודעים זאת. אבל אירופה גם הביאה, לצד סבל רב ודמים שנשפכו, עידן נאורות ותרבות שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. את זה בדיוק האסלאם לא יכול לסבול, בדיוק כשם שהוא אינו מסוגל לסבול את הנוכחות היהודית-ישראלית בפינתו הקטנה במזרח התיכון, אי של נאורות וקִדמה התקוע בגרונו של אזור נחשל ומפגר.
האסלאם לא שוכח ולא סולח, הזיכרון שלו ארוך. הפיגועים בשנה האחרונה בפריז – רצח עיתונאי 'שרלי הבדו', הטבח ב'היפר-כשר' וסדרת הפיגועים בשבוע שעבר – הם הדהוד נוסף לקרב הצרפתי-מוסלמי שנמשך כבר מאות שנים. אם צרפת רוצה שדגל ה'טריקולור' ימשיך להתנוסס על מגדל אייפל ובשדרות שאנז אליזה, צריכים מנהיגיה להשתחרר מכבלי הנימוס, להתחיל לארגן את הצבא ולהצטייד לא רק בהכרזות אלא גם בפטישים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם