"בית ספר למוזיקה" עושה בית ספר לריאליטי
בלי להרוס, בלי להחריב, בלי להעמיד את ליצני החצר לאור הזרקורים. המנגנון והאווירה של "בית ספר למוזיקה" מוכיחים שאפשר גם אחרת
בימים הטרופים שמתחוללים כאן, יש תוכנית שמצליחה לספק מידה לא מבוטלת של אסקפיזם, או לכל הפחות אשליה של נורמליות. אבל לפני שאתחיל לדבר על "בית הספר למוזיקה", על מה שהיא עושה ובעיקר מה שלא, אפתח בהבהרה: אף שיש לי מקום של כבוד בקרב הצדקנים ומשביתי השמחות, הרי שבכל הנוגע לתוכניות הריאליטי אינני נמנית עליהם באורח פלא. איני סבורה למשל כי "כוכב נולד", "הכוכב הבא" או דומותיהן הן המקור לכל רעה חולה, ואיני מאמינה שהמדינה צועדת בעטיין אל עברי פי פחת. כלומר, אני בהחלט סבורה שהמדינה צועדת אל עברי פי פחת, אבל איכשהו יש לה מספיק סיבות טובות אחרות.ואחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, אני יכולה לקבוע ש"בית ספר למוזיקה" היא פשוט תוכנית נהדרת. ראשית, הילדים מוכשרים ונחמדים, שנית – צוות המורים כן ולבבי, ושלישית – בית ספר למוזיקה היא תוכנית ראויה לציון בעיקר בגלל מה שהיא לא. היא לא תוכנית ריאליטי רגילה, ויותר מזה - היא מוכיחה לכל תוכניות הריאלטי האחרות שאפשר לעשות טלוויזיה טובה בלי להפוך את המתמודדים לבשר תותחים מושפל ומדמם.
כי כך זה עובד בתוכנית ריאליטי טיפוסית: המוני מועמדים צובאים על הדלתות, ובהתרגשות רבה נעמדים מול כמה שופטים מדושני עונג. שלב זה, שלב האודישנים, הוא לרוב שלב מרכזי בתוכנית. אני כשלעצמי מעולם לא ניסיתי להיבחן לתוכניות הזמר או הפקטור, אולם מאנשים שניסו הבנתי כי עד שהזמרים הצעירים מגיעים לעמוד מול פאנל השופטים הם עוברים כמה שלבים. מתוך שלבי המיון הללו, כך ניתן לראות לבסוף, ממשיכים הלאה שני סוגי אנשים. הראשון הוא אלה שיודעים לשיר, עוברים מסך וניתן לדמיין אותם בגרביונים בפסטיגל הקרוב. אלו האנשים שירכיבו לבסוף את הנבחרות השונות. הסוג השני שעובר את שלב הסינון הוא זייפני-על, אשר קולם מרעיד את אמות הסיפים, מנפץ חלונות ומגביה עוף – או סתם חבר'ה לא קונבנציונליים במיוחד.
בריאליטי מהסוג הזה, נראה כי השופטים מקבלים מראש מידע כלשהו על המתמודדים. כך כאשר מדובר במועמד זייפן, ידובבו אותו השופטים נמרצות. "אז יש לך שמיעה מוזיקלית מחוננת", יאמר אחד השופטים למתמודדת רגע לפני שיחליף מרפקים עם חבריו ויפרוץ בשאגות צחוק. "אולי כיף לך להרגיש זמרת, אבל אני לא חושב שתהיי זמרת אף פעם", יאמר לאחרת. "אתה אוהב לשיר, אך לא יודע לשיר" יקבע שופט מבודח ויכבוש את חיוכו.

כמובן, לאור העובדה שבכל זאת "מדובר בבני אדם", יסיימו השופטים את הערותיהם באמירות כמו "אל תפסיק לשיר", "אנחנו אוהבים אותך" ושלל דברי ניחומים. "אל תבכי" יורו למתמודדת שזה עתה רמסו את כבודה העצמי. הכול נעשה בקלילות ובצחוק ומה-אתם-לוקחים-את-זה-קשה. אבל איכשהו, יש לי תחושה שאף אחד מהשופטים לא היה לוקח את הכל בחינניות שכזו לו הבדיחה הייתה על חשבונו.
כמובן, פרצי הצחוק מתחלפים בדמעות וחישוק שפתיים, כשמדובר במתמודד מאובחן בתסמונת. אז כשהוא לא סתם מוזר, אלא יש לו "כותרת", הגדרה רפואית מדעית, קולות הצחוק הופכים במטה קסם לנעימות פסנתר, דמעות וריגושים. מתמודד מאובחן יעטפו בעטיפות של חום רייטינגי מעושה, ומתמודד שחלילה אינו מאובחן אלא סתם מעורר תימהון יעמוד במרכז הבמה וייאלץ לרקד ולשחק כאחרון הנערים.
על הרקע הזה, "בית ספר למוזיקה" עושה בית ספר לכל השאר. אין הדחות, אין השפלות, יש רק ילדים חמודים ומלאי קסם, שבאים ללמוד ולהתפתח ולהתקדם. יש מורים מקצועיים ומוזיקה טובה. וכן, יש פרסומות וכסף ותעשיה, אבל יש גם רוך ונועם ובגרות.
נכון, לעידון הזה יש הצדקה מובנית – ככלות הכול מדובר בילדים שטרם חזו בהיסטוריה המפוארת של הריאליטי הישראלי. הם לא היו כאן בימים שבהם התעופפו כדורי השוקולד היישר אל פיה של אישה גדולת ממדים, וככל הנראה הם טרם נחשפו לבטלה, לשעמום ולשיגעון שבווילה, במשימת אגוזי קוקוס או בשלל תעלולים. אולם אולי בכל זאת ניתן לאמץ כמה מאמות המידה של "בית הספר למוזיקה" גם בתוכניות אחרות. בלי להרוס, בלי להחריב, בלי להעמיד את ליצני החצר לאור הזרקורים. המנגנון והאווירה של "בית ספר למוזיקה" מוכיחים שאפשר גם אחרת.