ימין ושמאל - רק שכול ושכול
אין סיבה להתווכח על המילה 'שכול' בהקשר לדברי רזי ברקאי. המילה שצריך להתעכב עליה, ולא עשינו את זה מספיק, היא המילה 'שלנו'
תלי תילים, ממש הררים של מילים, כבר נאמרו, נכתבו והוקאו בנושא "השכול שלנו והשכול שלהם" אליבא דרזי ברקאי. התבטאות אחת (אומללה לדעתי) של שדרן מקשיש בתחנת הרדיו הצבאית בנושא השכול ייצרה באזז ושעות שידור בכמות שלא הייתה מביישת סיפור חדשותי שמכיל שכול אמיתי.לעוד טורים בערות הדעות של nrg:
- אם אשכחך ירושלים? תשכחו מזה, אנחנו שמאלנים
- שלטון הפקידים: למה ישראל ממנת סרטים של פעיל BDS?
- 'הטוסיק של השתגע?': ערוץ הילדים מאבד את זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמעט כל הדוברים והכותבים מלאי הפאתוס מימין ומשמאל בחרו לנתח את "השכול" – ברמה הערכית איזו חברה יותר מקדשת את החיים/מוות. בימין היו כאלה שביטלו לחלוטין את תקפותו של שכול פלסטיני בתואנה כי יש בצד הפלסטיני "תרבות של מוות". זה כמובן טיעון אווילי לחלוטין. בצד השני אין שום תרבות.
רזי ברקאי בשיחה עם שמחה גולדין:
השמאלנים, אבירי הרלטיביזם התרבותי, התבצרו בעמדתם ש"שכול הוא שכול". איזה בבונים טיפשים הימנים שחשבו אחרת. איך יכול להיות הבדל? הרי זו אותה מילה (!!!) כמו שאפשר להשוות את האפרטהייד בדרום אפריקה לאפרטהייד בישראל, ואת הג'נוסייד של יהודי אירופה לג'נוסייד הפלסטיני.
כשאתה רלטיביסט מותר וצריך להשוות בין דברים. מעניין שהעיקרון שעומד מאחורי הרלטיביזם התרבותי - לחגוג את מגוון התרבויות כשוות - מייצר שיח דו ממדי, שבו הכול בעצם אותו דבר והמטען האסוציאטיבי של מילים בעצם לא קיים, הן רק סך אותיותיהן. אמא זו אמא זו אמא. ואגינה זו ואגינה זו ואגינה. כולנו שיבוטים של החיים.
ברור שגם בצד השני יש אנשים שרואים עצמם הורים שכולים לצאצא שמת במלחמה על מזבח המולדת, כפי שהם תופסים אותה – כלומר ניסה לדקור זקנה בגב. לא כל אימא פלסטינית חוגגת ומחלקת סוכריות. ואני די בטוח שגם בין האימהות שאומרות שהן שמחות וחוגגות יש כאלה שחוזרות מחלוקת הסוכריות לבית ריק ומזילות דמעה סודית בלילה אל הכרית על הבן או הבת שהלכו סתם.
אבל בעצם, כל הוויכוחים האלה מטופשים. אין שום סיבה להתווכח על המילה "שכול" בדברים שאמר רזי ברקאי. המילה שצריך להתעכב עליה ולא התעכבנו מספיק היא המילה "שלנו". מה זה ה"שלנו" הזה בכלל? גלי צה"ל זו תחנת רדיו "שלנו"? רזי ברקאי הוא שדרן "שלנו"? כי מישהו שהוא "שלנו" צריך לייחל שיהיה כמה שפחות שכול בצד "שלנו". השאלה האמתית היא לא למי יש מונופול על השכול אלא מי נמצא באיזה צד.
רזי ברקאי הוא בסך הכול שדרן רדיו. מטרידה אותי הרבה יותר העובדה שאני לא בטוח שהצבא "שלנו" והקברניטים "שלנו" מבינים באיזה צד הם נמצאים. אני לא בטוח שהם מבינים שזה לא משנה מה מהות השכול בצד השני, רק הכמות שלו אל מול כמות השכול "שלנו".
אני לא בטוח שקברניטינו מבינים שכל עוד הצד השני בוחר בדרך הטרור, ההסתה והאלימות תפקידנו הוא לייצר עוד ועוד שכול "שלו" – כדי שיהיה פחות שכול "שלנו" - ומי שלא חותם על המשוואה הזו - הוא לא "שלנו".
כל התרבויות האנושיות הן תרבויות שבהן חיים ומוות משמשים בערבוביה. האדם הקים ציביליזציה כדי לבצר דרך חיים מסוימת, אבל גם כדי לייעל את היכולת שלו לייצר מוות אצל מתחריו. אפשר לנסות להבין את תמהיל החיים/מוות בצד השני, אבל כדאי מאוד לא להתבלבל בין התרבות שאליה אתה שייך לתרבות שבצד השני, שדרך החיים שלה הוא הניסיון לחסל אותך.
אקו"ם