שי חי והחייל מחברון כמשל: המרד המטורף של העם
החברה הישראלית משתחררת מכבלי הפוליטיקאים והתקשורת ומגלה את כוחה הרב באמצעות הרשתות החברתיות. אף אחד לא מוגן מפני המרד הלא רציונלי הזה: לא רה"מ או צה"ל, לא ימין ולא שמאל. הוא עשוי לגבות מחיר רב אבל מה זה - אם לא התגלמות הדמוקרטיה?
בקיץ 2011 הייתי בפעם הראשונה בהופעה של שלמה ארצי. זה היה אירוע נדיר שנחקק בזיכרון: נכחו בה מאות אלפי בני אדם והיא התקיימה באחד הרחובות המיוזעים של תל אביב. כשארצי שר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", ההופעה הפכה לאקסטזה של ממש. המחאה החברתית התעוררה.משולהב, מזיע ומלא תאוות אנרכיזם, הרגשתי שאני חלק ממחאה עממית אותנטית, כזו שתשנה את הכל. בשנים שלאחר מכן, קוטלגה המחאה כאירוע שאורגן על ידי השמאל. ראשיה הפכו לחברי כנסת מטעם מפלגת העבודה, והקריאות לצדק חברתי התנדפו ברוח הזמן.
עוד כותרות ב-nrg:
- הירי בחברון: התקשורת בחרה צד, העם השיב מלחמה
- האם פרשת דרעי 2 תפיל את הממשלה?
- כדאי שתתכוננו ליום שהצל יהיה ראש הממשלה
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
לא צפיתי אז, ונדמה לי שאיש לא צפה, שחמש שנים לאחר מכן תתעורר בישראל מחאה מסוג אחר לגמרי: פראית, עממית ולא רציונלית. מחאה שתתחיל ברשתות החברתיות ותצא אל הרחוב, מחאה שהרשויות והשלטונות וגם אמצעי התקשורת לא יוכלו לעצור אלא רק להביט מהצד.
יש אשליה אופטית בכל הנוגע לשיח הציבורי בישראל. הוא עדיין מקוטלג כשיח שמתנהל בין הימין לשמאל. גיא רולניק תיאר זאת מהזווית הכלכלית, בשורה אינסופית של טורים ב"דה מרקר". הוא טען שלמעשה אין הבדל של ממש ביחס לשאלה מי עומד בראש ממשלת ישראל, משום שמי שבאמת מנהל את המדינה הם קבוצות אינטרסים כלכלית, המאגדת בעלי הון ונושאי משרות ציבורית שנאבקת בכל דרך לשמור על כוחה נגד טובתם של האזרחים.
המרד של רולניק ומתנגדי מתווה הגז הוא מרד רציונלי. הוא מתבסס על תפיסות עולם כלכליות, ונוגע מבחינת תחום העניין לסקטור מצומצם באוכלוסייה. המרד הלא רציונלי, הוא משהו אחר לגמרי.
למרד אין מנהיג אחד, ואין לו מטרה אחרת. הוא קונספירטיבי, ספונטני, מתלהם ומופנה כלפי כל בעלי הסמכות וכל מכתיבי הדעה. הוא מרד של תנועת המונים שמגלה לפתע את כוחה הרב שמוענק לה באדיבות מרק צוקרברג ושות'.
שותפים לו צבא האמת של חי, תומכי החייל מחברון, אנשי שוברים שתיקה ואם תרצו, אלו שמשוכנעים שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה, אנשים שבטוחים שמשרד הרווחה חוטף ילדים מהוריהם ושמערכת המשפט, הפרקליטות והמשטרה רקובות מהיסוד. חלק מארגוני המרד (שכמובן, לא מודעים לכך שהם חלק מתנועה חברתית רחבה) סבורים שהשלטון איבד את סמכותו להכתיב מה הוא מעשה מוסרי. מבחינתם יש לקיים את החוק רק כאשר הם מזדהים עם תכליתו.
החייל מחברון הוא אולי הסמן הטוב ביותר של המרד הגדול הזה: כלי התקשורת זיהו נכון את הנטייה ברשתות החברתיות. סירוב מוחלט לקבל את עמדתם של עמדת ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל (האחרון – דמותה אהודה בדרך כלל). התנערות מכללי הפתיחה באש והנורמה הנהוגה בצה"ל. בית משפט וירטואלי שמזכה את החייל היורה ואת סל הערכים שהנחה אותו, וכמובן – מתעלם לחלוטין מצווי איסור הפרסום. חשוב לשים לב – מדובר באנשים שיוצאים נגד בנימין נתניהו ואפילו נגד צה"ל – אחד הגופים הפופולריים ביותר במדינה.
"שליט" נוסף שקיבל כתף קרה מההמונים הוא ארז טל. במשך מספר עונות הוא סיפק את הסחורה, וברגע שהעז לפגוע באהוב הקהל – הוקם צבא נגדו. צבא האמת של שי חי הוא מרידה בסמכות של הטלוויזיה להכתיב לצופים מה הם אוהבים. הוא שינוי ההיררכיה ביחסי הכוחות בין המציאות לבין המדיום.
המרידה מתרחשת גם נגד המערכת הפוליטית עצמה. זה לא מקרי שעמותות וארגוני זכויות אדם מימין ומשמאל מכתיבים היום את השיח הציבורי. ההתנהלות של שוברים שתיקה ובצלם משמאל, וארגונים כמו אם תרצו וישראל שלי מימין, מעידה על חוסר אמון עמוק בכנסת ובממשלה. מדובר בניסיון להחליף את הרשויות שמנהלות את המדינה ולהכתיב סדר יום מוסרי-פוליטי אחר.
את שורשי המרד, או לכל הפחות את האפיונים הפסיכולוגיים שלו, אפשר למצוא בתיק רומן זדורוב. סדרות מתח וספרי בילוש תמיד גירו את הסקרנות האנושית, אבל רצח תאיר ראדה הוא סיפור אחר. הוא משמש לקונספירטורים ולחובבי הספקות, לחתור תחת התנהלות המשטרה והפרקליטות. הוא מטיל ספק בערכיותה של מערכת אכיפת החוק ובשיקול דעתו של בית המשפט.
התקשורת מפגרת אחר אותם כוחות, היא הופכת במודע ושלא במודע לשופרו של המרד. המרד הזה מבטא מאיסה כללית בממסד באשר הוא ממסד, בסמכות, במוסר ובכל קבלת תכתיב שהוא. זה לא ימין ושמאל, אלא פריקת עול קולקטיבית. דונלד טראמפ בארה"ב עשויה להיות דוגמה לגרסה האמריקאית של מרד כזה. מרד ב"אדם הלבן", באחוס"ל, מרד במושג ה"אמת" ובאובייקטיביות.
האם זהו תהליך חיובי? אני סבור שכן. אני מאמין שהחברה הישראלית עוברת היום תהליך של התעוררות, שנראה אולי לרבים כתהליך אלים ופוגעני, אבל כזה שיתברר בעתיד כתהליך התבגרות. החברה הישראלית משתחררת מכבלים שהוטלו עליה במהלך השנים על ידי פוליטיקאים ועל ידי התקשורת. היא מגלה את כוחה הרב באמצעות הרשתות החברתיות שמעניקות במה לכל אדם. היא עושה זאת בגסות, באלימות לעתים, אבל היא עושה זאת.
אף אחד לא מוגן מפני המרד הזה. לא ראש הממשלה, לא חובשי מדים ולא אנשי שמאל. היא עשויה לפנות נגד כל מי שייתפס כמתנשא או כטועה. היא עשויה לגבות מחיר רב אבל להתברר בסופו של דבר כגילום מדוייק של הדמוקרטיה הישראלית.
אקו"ם