ראשי » חדשות » דעות

הירי בחברון: התקשורת בחרה כיוון, הציבור החזיר מלחמה

אם כלי תקשורת ופוליטיקאים היו מסתפקים בהבעת אמון בצבא, שיבדוק ויתחקר, ולא מנסים מיד לרכך את הביקורת או לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם - האמוציות היו חלשות הרבה יותר. אבל כשציבור מרגיש מותקף – הוא מסרב ליישר קו

אפתח בכך שאין לי שום רצון להתעסק בפרטי האירוע שבמהלכו ירה חייל צה"ל במחבל בעודו שוכב מנוטרל על הקרקע. נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף לזה ונדמה לי שהגענו לשלב שבו כל המוסיף גורע ומייגע. אבל נדמה לי שהזווית היחידה שעדיין שווה לעסוק בה, היא השאלה מה גרם למעורבות ציבורית עזה כל כך ולמעין תחושת קמפיין שחלקים גדולים מעם ישראל מרגישים חלק ממנו.

 

אם נבחן את השתלשלות האירועים מהרגע שבו עלתה הכתבה הראשונה בליווי הסרטון לאתרי האינטרנט, נדמה שמה שקרה כאן הוא סוג של אותו אפקט שבו חזינו במהלך מערכת הבחירות האחרונה, רק בקטן יותר וממוקד יותר - בדיוק כמו שהתנהגות הבוחרים במערכת הבחירות האחרונה הייתה בחלקה תגובה לאופן התנהלות התקשורת, גם כאן, הסיקור הראשוני של כל אמצעי התקשורת לאירוע היה נחרץ ופסקני. זהו סיקור שנקט עמדה ללא להשאיר פתח לשאלה. אופי הסיקור הזה יצר מיד אפקט של מחאה שנדמה שכבר מובנית בחברה הישראלית: התקשורת מושכת לצד אחד, אנחנו ניקח חזק מאוד לצד השני.

עוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כדאי שתתכוננו לרגע שהצל יהיה ראש הממשלה
- למה מנחם בגין אשם בבלימת מתווה הגז?
- בית ספר לילדיי המסתננים? לא בדרום תל אביב

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

התוספת של פוליטיקאים משמאל ומימין שניסו מיד לרכוב על האירוע ולהצטרף לחגיגה על גבו של החייל הוסיפו גם הם את פחית בדלק שהתגובה הציבורית הייתה זקוקה לה, וגרמו לסוג של משבר אמון בין נבחרי הציבור לעם שאותו הם אמורים לייצג.

>>לכל הפרטים ב-nrg על הירי בחברון - לחצו כאן

חשוב להבין, המחאה הציבורית והתמיכה הגורפת בחייל לא נובעת רק ממחאה נגד אופן סיקור האירוע ונגד ארגוני השמאל, היא גם לגמרי מחאה נגד השלטון, אותו שלטון שכבר כמה חודשים במשמרת שלו משתוללת פה אינתיפאדת סכינים מטורפת. לא שאני חי באוטופיה של אלה שחושבים שניתן לפתור כל גל שבו שכנינו מחליטים שבא להם לשחוט כמה מאיתנו, אבל הציבור חי בתחושה שלא נעשה מספיק, שהשלטון עסוק כל היום בביקורת פנימית וחיצונית, ושהוא שכח את התפקיד המרכזי שלו: להשאיר אותנו בחיים.

 

גם השיח הקיצוני של "גיבור או רוצח" סייע למחאה. מדובר בשתי אפשרויות קיצוניות שלא באמת מתאימות לאירוע שבו חזינו - החייל לא ביצע מעשה גבורה (ייתכן שהוא גיבור, אבל ללא קשר למקרה הזה), ומצד שני החייל הוא לא רוצח. העלאת האפשרות הזאת יצרה באופן מידי התנגדות שספק אם הייתה מתקיימת לו לא הייתה מועלית כלל. מעניין לנחש למי היה אינטרס להעלות אותה לכותרות, הימור שלי? לאלו שמאוד נהנים שיש להם מחאה לסקר.

תיעוד הירי החברון:
 

מספיק להסתכל על הנתונים: לפי סקר של חדשות 2, 82 אחוז מהשיח ברשת תומך בחייל היורה. זה לא אומר שהם בהכרח בעד המעשה, ייתכן שזו בסך הכל תגובת נגד להתנפלות הראשונית. אבל מה שזה לגמרי מבהיר, זה שבהרבה מובנים דווקא המקרה הקיצוני הזה הצליח לשבור את הפרדיגמה הקבועה של ימין ושמאל. זו הוכחה שמשהו כאן הצליח להפריע לא רק לתומכים של מרזל או "לה פמיליה".

אני בטוח שלו התגובה הראשונית הייתה שקולה יותר, מדודה יותר, מכל הכיוונים, אם כלי תקשורת ונבחרי ציבור היו מסתפקים בהבעת אמון בצבא שיבדוק ויתחקר ולא מנסים מיד לרכך את הביקורת האפשרית או לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם - האמוציות שאנו רואים היום היו חלשות הרבה יותר. אבל כשציבור מרגיש מותקף, ובמקביל הוא עד לאיבוד פרופורציות - הוא מחזיר מלחמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יותם זמרי

קופירייטר, חי בפייסבוק, נשוי לאשתו, צרכן תקשורת אובססיבי, מתלונן על זה באופן אובססיבי לא פחות

לכל הטורים של יותם זמרי