בג''ץ מתווה הגז: יש שופטים בירושלים, אין ענווה
בג"ץ הוא מכשול המשילות מספר אחת בישראל. והנה, בוקר בהיר אחד, לפתע פתאום, הוא הפך לאביר ההגנה עליה
תאוות הדיווח המהיר פגעה כבומרנג בתקשורת גם במקרה של הכרעת בג"ץ בסוגיית מתווה הגז. תא הכתבים לענייני משפט דילג לשורות התחתונות של המסמך (180 עמודים), והעניק להן כותרת אינסטינקטיבית נמהרת – "דרמה בבג"ץ: השופטים ביטלו את מתווה הגז". רק שעות אחדות מאוחר יותר, כשהכתבים והפרשנים עברו על המסמך באופן יסודי, התברר שהחלטת בג"ץ הפוכה.עוד כותרות ב-nrg:
- מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן הודיע על פרישתו מהתפקיד
- תקרית חמורה בצפון: טנק ירה על טנק במהלך תרגיל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למעשה, השופטים לא ביטלו את המתווה, הם אישרו את רובו המכריע. כמעט כל טיעוני העותרים נדחו. אבל בינתיים הספיקו מתנגדי המתווה, ובעיקר מתנגדות המתווה, לחגוג את ניצחונם המדומה. הם שוב התמסרו לתוצאות המדגם במקום להמתין לדבר האמיתי. כוסיות שמפניה הושקו בלי הצדקה. ברכות קולניות הושמעו לבטלה – "יש שופטים בירושלים".
האמת, יש שופטים בירושלים. אפשר אפילו להגיד שיש שופטים איכותיים בירושלים. הכרעתם בעניין מתווה הגז היא יותר מהכרעה משפטית גרידא, היא ספר לימוד. הררי חוכמה וידע מושקעים בה. הצרה, תמיד אותה צרה, שהשופטים בירושלים לא כבשו את יצר ההתערבות הכרוני שלהם בענייני ממשל מובהקים. הם זרעו עוד מכשול במסלול היישום של המתווה.
אחרי כל המהמורות הרגולטוריות והפוליטיות שהמתווה עבר, ואחרי ששופטי בג"ץ עצמם תרמו את חלקם לסחבת כשלא דחו על הסף את העתירות נגדו, הם פתחו מחדש את סוגיית היציבות. בסוף היא תיסגר, כך או אחרת, אך בינתיים יתחזק הדימוי של ישראל כארץ אוכלת משקיעיה.
דיון בנושא מתווה הגז, בהשתתפות נתניהו
חברות בינלאומיות גדולות ימשיכו לחפש ארצות אחרות לעשות בהן עסקים, ארצות עם רגולציה מידתית ובג"ץ ענוותן. מנהליהן לא ישקיעו מיליארדים בקידוחי אנרגיה יקרים, רק כדי להיטחן ממושכות בידי הממונה על ההגבלים העסקיים, הפוליטיקאים, סעיפי 52 למיניהם, ועדת הכלכלה, גל הפגנות מרקסיסטיות ובג"ץ.
השופט רובינשטיין כתב מילים כדורבנות על נתיב הייסורים הזה, וכנראה לא שם לב שהן חלות עליו ועל חבריו להרכב: "נער הייתי בשירות הציבורי וגם זקנתי בו, וראיתי לא אחת ולא שתיים כמה אנרגיות מיותרות מתבזבזות לשווא במה שקרוי 'מלחמות היהודים' על סמכויות. ויד איש ברעהו; שר לשר, בכיר לבכיר, רגולטור לרגולטור, ילחם על סמכותו, ודי לחכימא".
כן, גם בג"ץ נלחם על סמכותו, ודי לחכימא. הוא לא התאפק. הקולב שבו נתלה הפעם כדי לנמק את כפיית סמכותו רעוע במיוחד: כבוד השופטים רובינשטיין, חיות, פוגלמן וג'ובראן נחלצו, לכאורה, להגן על כבודה האבוד של הכנסת ועל דרגות החופש של הרשות המבצעת.
"אין בסמכותה של הממשלה שלא להחליט", נימק רובינשטיין את החלטת הפסילה של פסקת היציבות, המעניקה לחברות הגז עשר שנות חסינות מפני פיקוח על מחירים. הוא קבע שהיא כובלת גם את שיקול דעתה של הכנסת. אמנם כל נער בישראל יודע שהממשלה מסוגלת לחזור בה בעתיד מפסקת היציבות, ושהכנסת מסוגלת לבטל למפרע גם את מגילת העצמאות, אבל בג"ץ פסק ברוב קולות שאסור לממשלה למחול על כבודה או על כבוד הכנסת אפילו באופן סמלי.
על משקל הדברים הנ"ל אפשר להגיד שנער הייתי, גם זקנתי, ובכל זאת לא שכחתי שזה אותו בג"ץ שפסל לאחרונה פעמיים (!) את חוק המסתננים. חרב הפסילה שלו מתהפכת מעל שורה ארוכה של מעשי חקיקה רבים אחרים. שוב ושוב מבטלים שופטיו כעפרא דארעא החלטות ממשלה. הוא מכשול המשילות מספר אחת בישראל. כמעט כל מהלך שלטוני בארץ, מביצי כינים ועד קרני ראמים, טעון אישור סופי שלו. והנה בוקר בהיר אחד, לפתע פתאום, הוא נהיה אביר המשילות. באופן אירוני, בג"ץ פוגע בממשלה באמתלה שהוא מחזק אותה.
הפגיעה המשפילה הזו היא נחמתם העיקרית של מתנגדי המתווה. הם כבר מבינים שהמתווה אושר למעשה, אך נהנים מהסטירה שנתניהו חטף בסוגיית פסקת היציבות. בין השורות של הכרעת בג"ץ אפשר גם לקרוא את ההנאה של השופטים.
תרחיש דמיוני, דמיוני לחלוטין: נניח שהחייל היורה מחברון לא היה יורה במחבל. נניח שהיה ניגש לטפל בסכינאי השרוע על הרצפה, ואז הנבל היה שולף ממעמקי מעילו סכין נוספת ודוקר אותו למוות. האם גם אז ארגון 'בצלם' היה מפרסם את סרטון האירוע? בלי ספק לא היה מפרסם. איך אני יודע? על סמך ניסיון העבר: לרשות 'בצלם' עומדים אינספור צלמים בין דהרייה לג'נין.
הם מצלמים בלי הרף אינספור אירועי חיכוך בין צה"ל לפלסטינים, אך מעולם לא התפרסם מטעם הארגון סרטון שמוציא את הפלסטינים רע. לארגון אין עניין בסרטונים כאלה, יש עניין רק בסרטונים הפוכים. 'בצלם' מצלם הכול, אבל מפרסם תצלומי פשעים של יהודים בלבד. הוא עומד על משמר זכותם של הפלסטינים לבצע כל מעשה נבלה אפשרי ביהודים, תוך ניצול מרבי של עקרונות טוהר הנשק הנהוגים כאן. כשמחבל פלסטיני מפר את העקרונות הללו, 'בצלם' לא מתעניין.
תיעוד 'בצלם'. אם המחבל היה דוקר למוות גם היו מפרסמים?
כמובן, אפשר להמשיך את התסריט הדמיוני ולשאול אם היינו ממשיכים לעסוק באירוע בחברון, שבוע אחרי התרחשותו, אילו החייל היורה היה מת, ולא המחבל. ברור שלא. חלל יהודי מעסיק את התקשורת ודעת הקהל הרבה פחות ממחבל פלסטיני שנורה למוות אחרי נטרולו לכאורה. האפשרות שנעשה פעם לערבים מה שהם תמיד עושים לנו מסעירה אותנו פי כמה מהאפשרות ההפוכה, השגרתית. עובדה: אנחנו זוכרים היטב עד היום את פעולת קיביה מ־1953, אך אפילו תחת היפנוזה נתקשה לנקוב בשמותיהם של האם והילדים שרציחתם ביהוד גררה את הפעולה (סולטנה, שושנה ובנימין קניאס).
אחרי פעולת קיביה, ראש הממשלה דאז התכחש פומבית למעללי הלוחמים בשטח. איש מהם לא הועמד לדין. מפקדם נעשה לימים ראש ממשלה בעצמו. אבל מאז השתנו הכללים. גם התקשורת. בימינו לא יעלה על הדעת שהשלטונות יתכחשו למעשים חריגים של לוחמים, קל וחומר כשהשטח רוחש מצלמות ומלשינים. לכן מיהר דובר צה"ל להתייצב בפני התקשורת ולהסתייג נמרצות מהתנהלות החייל.
מאוחר יותר הסביר שעשה זאת על סמך תחקיר צבאי עצמאי, שנעשה עוד לפני פרסום סרטון 'בצלם', ואין סיבה שלא להאמין לו. תת־אלוף מוטי אלמוז הוא איש אמת. גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. מפקד חטיבת כפיר, אל"מ גיא חזות, עדכן אותם בשעה מוקדמת יחסית על מעללי החייל. סרטון 'בצלם' פורסם שעות אחדות אחר כך.
בכל מקרה, צה"ל לא היה יכול לעבור לסדר היום על התנהלות החייל. בלי להיכנס לסוגיית טוהר הנשק ולשאלה אם אסור או מותר מוסרית לירות בסכינאי מנוטרל, ברור שחייל שפותח באש על דעת עצמו הוא סרבן משמעת בכיר. מפקד שלא יטפל בו, ימעל בתפקידו. צה"ל אינו צבא פלנגות.
הבעיה בחברון היא החשד שצמרת צה"ל ניסתה לרצות את דעת הקהל הבינלאומית באמצעות הקרבת החייל. זו לא רק התחושה האזרחית, זו גם תחושת הדרג הלוחם בצה"ל. ללוחמים קשה לשאת את מראה האזיקים שהונחו על ידיו של חברם היורה, ואת הגדרתו הפזיזה כחשוד ברצח.
במטכ"ל כבר נתנו את הדעת על כך, ופתחו במסע הסברה פנימי. הנחת העבודה שם אומרת שאחרי שהלוחמים והציבור יתוודעו לפרטים המדויקים של האירוע, תהיה הבנה גדולה יותר לעמדת הרמטכ"ל והתנהלות דובר צה"ל. כשתהיתי השבוע מדוע מיהרו לייחס לחייל חשדות רצח, הוסבר לי שהפרקליטות הצבאית הייתה מחויבת לעשות זאת, כדי להבהיר לחייל את חומרת מצבו המשפטי.
כמו שזה נראה עכשיו, הפרקליטות הצבאית לא הייתה מודעת מספיק לחומרת מצבה שלה. זעם ציבורי גדול התפוצץ במוצאי פורים, זעם שהצטבר במשך חצי שנת דקירות ומדיניות הכלה. באורח נדיר, האצבע המאשימה הופנתה אל צמרת מערכת הביטחון. רוב עצום של אזרחי ישראל תומך בחייל הנמהר, ולא במפקדיו הבכירים. שר הביטחון הימני ביותר בדור האחרון צבר לעצמו מתנגדים נוספים מימין.
העמדת החייל לדין: מה דעתכם?
סדרת טעויות מתמשכת שלו, כמו התעקשותו התמוהה למסור גופות מחבלים למשפחותיהם, המיטה עליו ביקורת בוטה (מדי) בפרשת החייל בחברון. חבר בקבינט הביטחוני תהה בקול איך זה שעד היום לא נפתחה חקירה כלשהי נגד לוחמים שלא חתרו למגע מול סכינאים ערבים, והיו לוחמים כאלה, אך חיש קל ננקטו הליכים מרחיקי לכת נגד החייל היורה מחברון.
במקום להגיב באופן ענייני על הביקורת, בוגי מעדיף להתעצבן. הוא ומבקריו מימין ינהגו בחוכמה אם ינשמו עמוק ויחשבו לפני ההתנגשות הבאה. במצבנו העכשווי, גם ירי נמהר של מילים הוא אירוע מכונן במובן העצוב של המונח.
לקראת יום העצמאות תשנ"ג (1993) הוחלט להעניק לפרופסור ישעיהו ליבוביץ את פרס ישראל למפעל חיים. ההחלטה עוררה סערה גדולה, כי כולם זכרו שחתן הפרס כינה בעבר את חיילי צה"ל "יודו-נאצים". ראש הממשלה יצחק רבין הצהיר כי אם ההחלטה להעניק את הפרס "לאיש הזה" לא תבוטל, הוא לא יבוא לטקס. ליבוביץ התקפל וויתר על הפרס. 23 שנים חלפו מאז, וביום העצמאות הקרוב יוענק פרס ישראל (לחקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה) לפרופסור אחר, פעיל תעאיוש דוד שולמן, שהטיח בחיילי צה"ל ביטויים דומים.
לפני ימים אחדים דחה בית משפט השלום בירושלים תביעה אזרחית של שולמן ופעילי שמאל קיצוניים אחרים, שדרשו לפצות אותם על פגיעה מילולית ופיזית שלטענתם נגרמה להם במהלך עימות עם חיילי צה"ל ליד עתניאל ב־2013. השופטת דורית פיינשטיין פסקה שהתגרות מילולית מוקדמת של התובעים גררה את התגובה העצבנית של החיילים. בפסק הדין צוין שאחד התובעים – "ככל הנראה שולמן עצמו", כדברי השופטת – צילם את האירוע תוך כדי אמירה לחייל: "אתה לא רוצה שזה יתועד, אתה רוצה להגיע לבית המשפט בהאג? תאמין לי, יש לך סיכוי להגיע".
פיינשטיין כתבה עוד: "במשך רגעים ארוכים נמשך האירוע עם דחיפות של החיילים, ניסיונות למנוע צילום, והערות של החיילים כי יעצרו מי מהתובעים או מהערבים שבמקום, ותשובות של התובעים שהחיילים יגיעו לבית המשפט בהאג, ושהם פושעי מלחמה".
אגב, תובע אחר בתיק הוא גיא בוטביה, שהמשטרה ממליצה כעת להעמידו לדין בעקבות תחקיר 'עובדה' על פרשת עזרא נאווי. הוא, שולמן ושני התובעים האחרים דרשו מהמדינה לשלם לכל אחד מהם 40 אלף שקל. את הכסף הזה שולמן כבר לא יקבל, אבל ביום העצמאות תעניק לו מדינת ישראל המחאה על סך 75 אלף שקל.
בכתבה המעניינת של איתמר גור על התפרקות ועד יישובי רמת הגולן ('מקור ראשון', לפני שבוע) נשחטה פרה קדושה – זכות היוצרים של אורי אורבך על הסיסמה המנצחת "העם עם הגולן". שניים ממנהיגי האזור טענו שמישהו אחר טבע אותה, אך לא נקבו בשמו. מוזר, מוזר מאוד.
אורבך ז"ל סיפר לי יותר מפעם ומפעמיים על נסיבות לידתה של הסיסמה במוחו הקודח מיצירתיות, והוא היה האדם האחרון בעולם שינכס לעצמו הברקה של אחרים. היא גם כל־כך אורבכית: פשוטה, קליטה ומנצחת. ייתכן שמישהו נוסף הגה אותה במקביל, אבל ברור לי שאורבך תרם אותה ראשון למאבק נגד הנסיגה. באביב 1993 התבקש לייצר סיסמה שתלווה מסע מחאה של מכוניות נגד תוכניות הנסיגה של רבין, והעניק אותה למארגנים בחינם. תמיד בחינם. אני מניח שהיה מגיב בסלחנות על זיכרונם הקצר של זקני הגולן, ואולי גם מוסיף עקיצה קלה. מגיע להם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם