פרשת החייל מחברון: מוסר משתנה בשעת מלחמה
הירי בחברון הוא בעיקר טעות חמורה בשיקול הדעת, בתנאי דחק בלתי אפשריים. אין פה דיון מוסרי, אלא שאלה של סמכות ופיקוד. המוסר משתנה בהתאם לנסיבות, ובעת מלחמה ההישרדות חשובה ממנו
ואולי, כפי שכתב ידידי חנן עמיאור, השבוע הזה הוא תעודת כבוד לחברה הישראלית. שבוע שבו דנו בטוהר הנשק לא בתיאוריה, לא בדיון אקדמי מנותק, אלא בחיים עצמם. בשעה של גל טרור, כאשר מוסלמים פנאטים (אין מחבלים נוצרים, גברת וייס) יוצאים לרצוח יהודים, מדינת ישראל עסוקה בשאלת מותו של מחבל נאלח.
ואחרי שאמרנו זאת, צריך גם לנשום עמוק ולהירגע. פולמוסים ערכיים נוטים להעלות את עצמם על בריקדות. כל הצדדים נתקעים במלחמת חפירות מתישה וצדקנית, ומתקשים לצפות מעבר לעמדות המוצא. אסור להתחתן עם טעויות. כשם שלא ראוי ואפילו בזוי לתקוף את הרמטכ"ל, את שר הביטחון ואת יהודה גליק (?!), כך יש מקום למערכת לעשות סוג של ריסטרט תודעתי ולהנמיך את הטון כלפי החייל שעדיין לא הוכחה אשמתו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- עצבים, צעקות ודמעות: הנזק שהישיבה גרמה לי
-האם צה"ל חוסם קצינים דתיים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נתחיל בדעתי הפרטית. לא שהיא חשובה יותר מדעת אחרים, אך זו נקודת המוצא לדיון. לטעמי החייל מחברון אינו גיבור. הוא בוודאי אינו ארכי־נבל או רוצח קר־מזג, אבל הוא גם לא גיבור. חייל היורה ממרחק שני מטר במחבל גוסס שהיה מת ממילא, אינו אביגדור קהלני שעצר לבדו את הסורים ברמת הגולן. העובדות, כפי שאני מבין אותן בשלב הנוכחי, הן אלה: לוחם צה"ל הרג מחבל פלסטיני בניגוד לפקודות. כל דבר נוסף לכך נתון לפרשנות בהתאם לתפיסות מוקדמות והשקפות פוליטיות.
מדובר בלוחם שפעל בסביבת קרב אורבנית, ועשה את שעשה באופן עצמאי ובניגוד לפקודות. לוחם שבחצי השנה האחרונה חי את המתח הבלתי אפשרי בין טרור לשגרת בט"ש. סביר שאירע לו מה שקורה לרבים בתנאי דחק - פעולה אוטומטית שנבעה מטעות חמורה בשיקול הדעת. התופעה הזו ידועה בספרות המקצועית, ומשמשת כסנגוריה על שוטרים אמריקנים שהרגו במהלך מעצר.
להזכירכם, בארה"ב אין כיבוש ועם זאת האצבע קלה מאוד על ההדק, בעיקר בשל הקושי של שוטרים רבים לעשות את המעבר בין פעילות מבצעית אלימה לשגרה.
העובדה שציבור גדול תומך בחייל אינה מעידה שמעשהו היה מעשה גבורה או שהציבור הישראלי צמא דם, אלא על תחושה אותנטית של עוול שנעשה לחייל. ציבור גדול חש שלא הוגן למרק את המצפון הלאומי על גבו של אדם אחד, גם אם הוא עשה לייקים ל'צל'.
אני מניח שהפער בין עמדות הציבור לתיאור המעשה בתקשורת מעיד גם על רמת הניכור כלפי המתווכים לנו את החדשות. הציבור הישראלי זוכר כיצד גלעד שליט היה הילד של כולנו, ומרגיש כך גם כלפי לוחם צעיר שאלמלא היה מגויס בגיוס חובה ומשרת כלוחם בגזרת חברון לא היה נקלע לסיטואציה שבה קרב יריות משתנה לשגרת בט"ש והפוך. עובדה, רוב הציבור הישראלי, ומצביעי הימין בתוכו, גיבה את השב"כ בחקירות דומא למרות השימוש בעינויים. רצח תינוק חסר ישע אינו דומה להרג מחבל עם דם על הידיים.
אין לי ולכם ספק שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הצבא שעושה ככל האפשר למנוע פגיעה בחפים מפשע. עם זאת, הטיעון הראשוני שלפיו החייל שהרג את המחבל פגע ברוח צה"ל ובמוסר היהודי הוא בעייתי, שלא לומר חלול וחסר בסיס עובדתי.
כיצד עלינו להתייחס למאיר הר־ציון ז"ל, גדול לוחמי צה"ל, או לאורד וינגייט שפיתח את כל תורת הלחימה של צה"ל (כולל 'נוהל שכן' המקורי והלקאות פומביות)? אם הלוחם מכפיר הוא מוציא להורג קר מזג, הרי שווינגייט והר־ציון הם פושעי מלחמה מפלצתיים. רק לפני שבוע וחצי ספדנו למאיר דגן, שאחראי למותם של לא מעט מחבלים ומדעני גרעין איראנים (על פי פרסומים זרים). וכיצד עלינו לזכור את בן־גוריון?
באוקטובר 1953, לאחר פשיטת רצח ערבית על יהוד, יצא צה"ל לפעולת תגמול בכפר הפלסטיני קיביה. נוסח הפקודה היה: "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר". הכוחות הפושטים בפיקוד אריק שרון, יחידה 101 וגדוד 890, פוצצו 45 בתים. במהלך הפשיטה נהרגו קרוב לשבעים אזרחים. לאחר מעשה וזעזוע, טענו הלוחמים שלא ידעו כי הבתים מאוכלסים.
ב־1992, ארבעים שנה לאחר הפעולה, פרסם שרון מאמר ב'ידיעות אחרונות' ובו הודה כי מטרת הפעולה הייתה לגרום למקסימום אבדות בנפש, אך הוסיף: "היו אלה אזרחים שהיו מורגלים כנראה לפעולות צה"ל בעבר, שבהן היו מסתפקים ברוב המקרים בפיצוץ בית בפאתי הכפר. הם הסתתרו בבתיהם מבלי שהבחנו בהם, ונהרגו בעת שפוצצו הבניינים".
עוד טען שרון כי בשיחה אישית שקיים עם בן־גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו ראש הממשלה הראשון: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן". סגן מפקד יחידה 101, שלמה באום, סיפר בריאיון כי הם הוכו בהלם לנוכח ממדי ההרג, אבל גם סיפר כי כשהוא ושרון נפגשו עם בן־גוריון לאחר שכבר נודעו ממדי ההרג, קם ראש הממשלה לכבודם ואמר: "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי".
לעיתונות אמר דובר משרד החוץ שאת הפעולה ביצעו כנראה תושבי ספר בתגובה לרצח אם וילדיה, ודוד בן־גוריון מסר דיווח שלפיו בליל הפעולה "אף יחידה צבאית אחת, הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה". פעולות התגמול נפסקו לאחר קיביה, אבל גם פשיטות הפדאיון נמוגו.
למרבה המבוכה, הדיון התיאורטי ברוח צה"ל ובמוסר היהודי אינו מתעלה מעבר לרמת הקלישאה. כי מוסר יהודי אינו משהו חד־משמעי. מוסר יהודי הוא גם הרב גינזבורג ותורת המלך, וגם פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. גם וגם וגם וגם. היהדות היא נקודה סינגולרית שהתפוצצה ומתפשטת ביקום. הרב שך למשל אמר פעם: "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". אלא מאי, אותו עם נרצחים אומלל עסק בזמן פרעות חמלניצקי, וגם בזמן השואה, בשאלה אם על תינוק בוכה שעלול להסגיר את היהודים לגויים, חל דין רודף.
אז מהו מוסר יהודי? דוד המלך הכורת מאתיים ערלות פלשתים (ביקשו ממנו מאה והוא הגדיל ראש), שמואל שמחסל באבחת חרב את אגג מלך עמלק, או ירמיהו הפציפיסט? ואיך נתייחס לקדוש הרשל גרינשפן, שבנובמבר 1938 התנקש בפקיד זוטר בשגרירות גרמניה הנאצית בפריז, התנקשות שבעקבותיה פרץ ליל הבדולח, האם הוא רוצח?
מוסר יהודי או אוניברסלי הוא לעולם לא סטטי, אלא דינמי, יחסי ומשתנה בהתאם לנסיבות זמן ומקום. המוסר שבשמו דיברו השבוע אינו מוסר יהודי, אלא תפיסה הומניסטית אוניברסלית שהתפתחה בשבעים שנות שלום באירופה. מוסר שבימים אלו מתערער אל מול הפסיכוזה האסלאמית. נדמה לי שהמוסר היהודי שהשמאל מתרפק עליו הוא הנכד של 'שיח לוחמים'. כלומר, יורים ובוכים.
מדינת ישראל מסכלת מחבלים, מחסלת אותם, וטוב שכך. כל נשימה שמחבל שואף על האדמה הזאת היא יותר מדי. לכן אין פה ויכוח מוסרי, אלא ויכוח על סמכות ופיקוד.
אני מודה שבאופן אישי לא הזדעזעתי מהתמונות מחברון. מי שבא לרצוח יהודים אינו אדם חף מפשע אלא חלאה מתועבת. כשאני רואה סרטים ישנים על מלחמת העולם השנייה אני לא מרחם על חיילי הוורמכט. הם הרוויחו ביושר כל עינוי וכל כאב.
מוסר בשעת מלחמה - ואנחנו במלחמה - משתנה. על פי אמות המידה המוסריות של המערב היום, צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה היו מקבץ אדיר של פושעי מלחמה. חיל האוויר המלכותי הבריטי פירק את גרמניה. רק בהפצצת דרזדן בשלהי המלחמה נהרגו עשרות אלפי אזרחים. מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי, סר ארתור 'בומבר' האריס (האריס 'המפציץ') הלך במישרין ובמכוון על אוכלוסייה אזרחית. והירושימה ונגסקי מה?
הצבא האדום שאיבד 12.5 מיליון חיילים נקם בגרמניה בסטנדרט של משחקי הכס על סטרואידים. למעלה משתי מיליון נשים גרמניות נאנסו תחת הכיבוש הרוסי. אז מי הרע? יש בכלל שאלה? אנו מבינים שרוע מוחלט אפשר להביס רק ברוע. מוסר משתנה מתרבות לתרבות, מתקופה לתקופה וממקום גיאוגרפי למשנהו. יש דבר אחד חשוב ממוסר - הישרדות. ואם נמשיך להתכתש, אנו מסכנים את עצמנו.
אקו"ם