ארבעים שנה לרומן האסוני בין ישראל לאש"ף
מס המילים שהיו"ר מעביר לנו לא עולה לו כסף. ניסיונו מלמד אותו שתמיד יישארו כמה יהודים שיאמינו לכזביו, אם רק יטרח להשמיע אותם. וגם: פטפוטי האפרטהייד אף פעם לא יאשימו ערבים בגזענות
אור ליום שישי שעבר העניק אבו-מאזן לאילנה דיין ריאיון תחזוקה תקופתי. אויבנו המנומס מרמאללה מבין שעליו לשלם לישראלים מס שפתיים עונתי בענייני שלום והסדר, כדי שלא לכבות פה כליל את האמון באפשרות הסדר עם הפלסטינים.עוד דעות ב-nrg:
- בכירים בפרקליטות: "עשו לקצב משפט בוזגלו הפוך"
- שיעור בתקשורת: מה שאסור לסמוטריץ' מותר לבהלול
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מעט מאוד ישראלים עדיין תולים תקוות בנדון, אך גם אותם צריך לתחזק לפעמים. לעומת כספי המסים שאנחנו מעבירים לו טבין ותקילין למרות כל ההסתה והפיגועים, מס השפתיים שהוא מעביר לנו לא עולה לו כסף. ניסיונו העצום מלמד אותו שתמיד יישארו כמה יהודים שיאמינו לגרסאותיו הכוזבות, אם רק יטרח להשמיע אותן מעת לעת.
כרגיל הוא גם הביע נכונות להיפגש עם נתניהו. כרגיל נתניהו מיהר להגיב בהזמנה לפגישה. אבל כמו בבדיחה העתיקה על גשר לונדון, שום עסקה לא צפויה לצאת ממחוות הנימוס הללו. אבו-מאזן לא רוצה, נתניהו לא יכול, וחוזר חלילה. אוי, כמה פעמים שזה חוזר.
ספר חדש על תולדות הממשל הצבאי ביו"ש, 'אם תרצו – זו הגדה', מזכיר לנו שבימים אלה מלאו ארבעים שנה לרומן האסוני בין ישראל לאש"ף, הרבה לפני אוסלו. המחבר, אל"מ במיל' משה אלעד, מקדיש את הפרק האחרון לבחירות המוניציפליות ביו"ש באפריל 1976, שבמסגרתן אפשרה ממשלת רבין הראשונה לאנשי אש"ף להיבחר כמנהיגי הפלסטינים ממערב לירדן.
בכירי הממשל הצבאי המליצו לא לפסול את המועמדים האש"פיסטיים, שהתחרו במנהיגים הוותיקים, הנוחים יותר לישראל. שר הביטחון שמעון פרס אישר את ההמלצה הנמהרת. רבים הזהירו אותו מפני העתיד להתרחש, אך הוא השיב בזחיחות שכל עוד מועמדי אש"ף "לא יבואו לקלפיות עם רובים – לא נתערב".
וכך היה. מתוך 116 מועמדים נבחרו 96 תומכי אש"ף שלא הגיעו לקלפיות עם רובים. משם נסללה בהדרגה הדרך לתהליך האש"פיזיציה של השטחים, בואכה האינתיפאדה הראשונה והרובים של אוסלו. אלעד כותב ש"הממשל הישראלי הראה פתיחות בלתי רגילה, שעלתה לו במחיר מדיני וביטחוני יקר... הממשל הישראלי הוא שפתח את הדרך לאש"ף להשתלט על אוכלוסיית הגדה המערבית".
צפו: נתניהו משיב להזמנתו של אבו מאזן (צילום: לע''מ)
בזמן אמת נכתבו דברים נוקבים פי כמה במאמר המערכת של 'ידיעות אחרונות', שעליו היה מופקד העורך הראשי דאז הרצל רוזנבלום. רוזנבלום טען שהמנהיגים שאפשרו לאש"ף להשתתף בבחירות התנהלו באופן מופקר יותר ממנהיגי ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים: "מבצע הבחירות בגדה יירשם בהיסטוריה כמחדל הממשלה הקיימת – והוא מחדל טראגי עוד יותר מהמחדל של הממשלה הקודמת, כי שם תפסו אותה שרועה על מיטתה הרכה והוזה בחלומותיה, בו בזמן שפה אנו שהכינונו את האסון בידינו...
"הרעיון האומלל הזה – לערוך בחירות באווירה המורעלת הזאת – היה של שלטונותינו הביטחוניים, אך אישרו אותם שרינו, גם אלה שפקפקו בתועלתו. לכן האחריות היא של כולם. כי זוהי הממשלה הגרועה ביותר שהייתה לנו המצליחה רק בשטח אחד - להוביל את המדינה תהומות" (13.4.1976).
כמעט בכל נקודת זמן ובכל חדר בבית החולים 'הדסה הר הצופים' מאושפז חולה ערבי. אף על פי כן נוצר השבוע רושם רדיופוני שהדסה היא מדגרת אפרטהייד וגזענות. שיחת טלפון של כתבת קול ישראל לענייני בריאות, דקלה אהרן-שפרן, הצליחה להוכיח שיולדות יהודיות יכולות לבקש מ'הדסה' חדר בלי ערביות.
בקול ישראל, ערוץ תקשורת שעתידו מאחוריו, חגגו את הסיפור בממדים של קבלת פרס פוליצר. הודעת הגינוי של אחמד טיבי שודרה בכל מהדורה, כאילו מדובר בדמות מופת קונצנזואלית. מיקי רוזנטל צעק בגלי צה"ל על בצלאל סמוטריץ' ש"אתם אס-אס יהודי". לרגע היה נדמה שנמצא סוף-סוף האקדח המעשן להוכחת פשעי הגזענות העברית.
ובכן, הוא לא נמצא. אהרן-שפרן התבייתה על חצי תמונה. אילו הייתה מתקשרת להדסה ומתחזה ליולדת ערבייה שמבקשת חדר בלי יהודיות, היא הייתה נענית בחיוב גם במקרה הזה, אבל התקשורת העברית נעולה על האפשרות של גזענות יהודית בלבד. עולם המושגים הצר שלה אינו מכיל אפשרות של גזענות ערבית. היא שבויה בפטפוטי אפרטהייד שמאלניים.
האם אני מתלהב מההתבטאויות של משפחת סמוטריץ' על הרגלי הלידה הבדלניים שלה? ממש לא. לעתים קרובות מדי נוטה ראש המשפחה לשכוח שהוא כבר חבר כנסת, לא נער גבעות או ילדת פייסבוק. מצד שני, יש גבול לצביעות. קול ישראל ושאר ערוצי התקשורת העבריים בארץ אוהבים ערבים בדיוק כמו סמוטריץ' ויולדות הדסה, אם לא פחות.
עובדה: מעולם לא הועסק בקול ישראל כתב ערבי לענייני בריאות, כתב מדיני ערבי, כתב כלכלי ערבי או כתב פרלמנטרי ערבי. כל מגישי תוכניות האקטואליה שם וכל קרייני החדשות הם יהודים. גם בערוץ 2, בערוץ 10 ובמערכת 'הארץ' קשה למצוא עובדים ערבים. זו לא גזענות? לא אפרטהייד?
לא, זו לא גזענות ולא אפרטהייד, מפני שלא כל הפרדה על רקע אתני היא גזענות או אפרטהייד. לעתים היא נובעת מנטיית בידול אנושית והדדית. רובנו המכריע מעוניין, למשל, שצאצאיו יתחתנו עם בני עמם בלבד. גם לשמאלנים זה חשוב. מטבע הדברים והאופי האנושי, אנחנו מעדיפים לחיות בשכונות נפרדות, אם לא ביישובים נפרדים. מחנה השלום אפילו מטיף בפה מלא למדינות נפרדות, אנחנו כאן והם שם.
ערב הבחירות שעברו הציף השמאל את גוש דן בשלטים שבהם נכתב – "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח". אין ספק שהם ביטאו השתוקקות תת-הכרתית לחדרי לידה של יולדות יהודיות בלבד, ולמקומות בילוי בלי ערבים. השוני התרבותי המובהק ומצב המלחמה המתמשך גורמים לנו לרצות להסתגר בתוך עצמנו.
נכון, השמאל דוגל בשוויון זכויות מלא לאותם ערבים שלצערו יחיו לנצח בתוכנו, אך כבר במצב הדו-לאומי הנוכחי הם נהנים משוויון זכויות מלא. במדינת ישראל אין אוטובוסים נפרדים, אין ספסלי רחוב ליהודים ולערבים, וגם השירותים הציבוריים משותפים. שופט ערבי (סלים ג'ובראן) שלח לכלא ראש ממשלה יהודי (אהוד אולמרט). הייצוג הערבי בבית המחוקקים משקף כיאות את גודלו הדמוגרפי של המגזר. כמעט בכל בתי החולים שוכבים יהודים וערבים זה לצד זה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בכולם.
רק במחלקות הלידה, שהן סוג של בית מלון עם אפשרות ברירה מוקדמת של תנאי האירוח, אובחנה עכשיו הפרדה מביכה. היא לא נובעת מתחושת עליונות גזעית, ולכן לא הופכת אותנו לדרום אפריקה או לגרמניה. מכל תבהלות השווא שמעסיקות אותנו חדשות לבקרים, אין תבהלת שווא כוזבת יותר מתבהלת ה"גזענות". באופן מוזר היא מאפיינת יהודים בלבד. הערבים אף פעם לא מייסרים את עצמם בנקיפות מצפון על חטאי גזענות. עוד ממאורעות תרפ"ט הם שונאים אותנו בגלל הכיבוש, אך ורק בגללו.
ביום שני ניתנה לבג''ץ הזדמנות לשדרג את דימויו העגום בעיני אזרחים רבים, רבים מדי. שופטיו ופרקליטיו אוהבים לטעון שאסור לפגוע בו כי הוא מגן החלשים ואביר זכויות האזרח, והנה התייצב בפניו עותר חלש במיוחד ומשולל זכויות: העציר המנהלי מאיר אטינגר שבסך הכול ביקש להתיר לו להשתתף בברית המילה של בנו. הוא לא פוליטיקאי, להשקפת עולמו (הקיצונית מאוד, אמנם) אין ייצוג בכנסת מאז שסבו גורש ממנה בחקיקה, ואפילו הזכות הבסיסית למשפט הוגן נשללה ממנו.
כבר יותר מחצי שנה מוחזק אטינגר בכלא בלי משפט. קשה להאמין שהיה מסוגל לנצל את היציאה לטקס ברית המילה כדי לעולל דברים מסוכנים. מה הוא כבר יכול לעשות בכמה שעות, כשסוהרים חסונים משגיחים עליו? ובכל זאת, בג''ץ דחה את העתירה. אנשי ימין שנוטרים לבית המשפט טינה כבר שנים רבות, לא קיבלו ממנו סיבה טרייה להרהר מחדש בצדקת טינתם. ההפך, הם קיבלו לה אישור לכאורה.
אגב, רובם המכריע לא מחה על עצם המעצר המנהלי של אטינגר. אחרי הרצח בדומא גם הם השתכנעו שבמקרה של 'תג מחיר' אין מנוס מנקיטת צעדים שלטוניים חריגים נגד גובי המחיר. לכן הם לא התרעמו כשבית המשפט העליון אישר את צו המעצר. אבל עכשיו, אחרי שבית המשפט מנע ממנו להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו מחוץ לכותלי הכלא, חלקם מתחילים לתהות אם הגוף השיפוטי הנכבד הזה אכן בחן כהלכה את עילת המעצר המנהלי או שמא אימץ אותה אוטומטית.
מאז ומתמיד הם חושדים שהאקטיביזם השיפוטי המפורסם שלו נגוע בחד-צדדיות משוועת. הוא מתערב שוב ושוב כשהורסים בתי מחבלים, אבל עומד מנגד כשעוקרים את גוש קטיף. משחרר עציר מנהלי ערבי ששובת רעב (מוחמד עלאן, קיץ 2015), אך מתעקש שעציר מנהלי יהודי לא יצא מהכלא אפילו לשעה קלה של שמחת מצווה חד-פעמית.
שרת המשפטים איילת שקד לא התייחסה לפרשת אטינגר בנאומה המדובר באילת. היא פרקה שם באופן כללי למדי את תסכוליה על עודף השפיטות של בג''ץ. כשרת משפטים חובתה לצאת נגד עוולות ותקלות במנגנון שעליו היא מופקדת, כדי לשקם את אמון הציבור בו. יו''ר הכנסת תוקף לפעמים את חברי הכנסת, השר לביטחון פנים מנקה את אורוות המשטרה, שר הביטחון מוקיע ''לוחם שסרח'', ושרת המשפטים עושה סדר במערכת המשפט ובקודש הקודשים של המערכת – בית המשפט העליון. היא לא הציעה לעלות עליו עם די-9, היא רק ביקשה לערוך בו שיפוצים.
במטוס שהחזיר את שקד צפונה, למחרת סערת הנאום, הושיבו אותה הדיילים ליד הכהן הגדול של האקטיביזם השיפוטי, אהרן ברק. רוב הדרך הם שוחחו על הצורך בהורדת עומס העבודה העצום המוטל על שופטינו העליונים. 15 שופטים מופקדים שם על עשרת אלפים תיקים בשנה.
מקורותיי לא מסרו לי אלו הצעות פתרון נידונו בין שני האישים, אך אין צורך להיות ברק או שקד כדי להצביע על הכיוון המומלץ: כשהשופטים יפסיקו לנהל את המדינה ויתרכזו במילוי משימותיהם המקוריות - ערכאת ערעורים וטיפול בעתירות של אזרחים פשוטים במצוקה - העומס עליהם יקטן פלאים. אחרת, הוא רק יגדל. בנוסף לכל עיסוקיהם השוטפים הם ייאלצו להתמודד עם ביקורת ציבורית גדלה והולכת, כי איילת שקד לא לבד. הם לבד.
מי אמר השבוע בכנס אילת ש''אין ספק כי לעתים נופלות טעויות בקביעת העובדות בהליך השיפוטי''? איילת שקד? יובל שטייניץ? לא ולא. מרים נאור אמרה. השופטת מספר אחת בישראל, היא ולא אחר, הודתה ששופטים הם רק בני אדם.
זה חל על תיק זדורוב וחל גם על תיק קצב. קרוב לוודאי שהשופטים פסקו דין צדק בשני התיקים, אבל תמיד קיים סיכוי קטן שהם טעו. לכן אסור לשלול מנאשמים מורשעים את זכותם לטעון לחפותם. הם אמורים לכבד את פסיקת בתי המשפט, אך רשאים להמשיך לטעון שנעשה להם עוול. רק מדינות דיקטטוריות כופות על בני אדם להתוודות על פשעים שלדעתם לא פשעו, או להתחרט על חטאים מדומים בעיניהם.
כשוועדת השחרורים של שב''ס נימקה השבוע את החלטתה להשאיר בכלא את משה קצב בטענה שהוא לא התחרט, היא אימצה את הסגנון הדיקטטורי. לקול מצהלות ההמון העיתונאי והפוליטי היא גזרה 2.4 שנות מאסר נוספות על עבריין שלמעשה כבר סיים לרצות את עונשו. לחברי הוועדה לא עמד האומץ לשחות נגד זרמי הנקם. עכשיו רק נותר לקוות שרשויות הערעור או החנינה יהיו אמיצות יותר.
אקו"ם