שי ניצן תקף את 'צל של אמת' והבקיע גול עצמי
מתברר שפרקליט המדינה מבין היטב את חופש העיתונות לצלוב נבחרי ציבור, אבל מאבד את זה כשהחצים מופנים כלפיו. הביקורת שמותחת התקשורת – גם במקרים קיצוניים שבהם היא גרועה או מנותקת – היא־היא הדמוקרטיה
אני בכלל הייתי באסכולת ה"נו־נו", בת דודתה המעודנת של ה"נו, באמת". לא כי לא התרשמתי עמוקות מהסדרה "צל של אמת" העשויה מצוין, ולא משום שפרשת תאיר ראדה העומדת במרכזה מזעזעת אותי ומרתקת פחות משהיא מזעזעת ומרתקת את הצופים האחרים. אבל בסופו של יום־גג־יומיים־שלושה, לא הצלחתי להשתכנע שמערכת המשפט שלנו עיוורת לחלוטין.
לתוכנית תחקירים עקשנית ונחרצת יש כלים לטיפול בפרשות כגון אלה, ובראשם אמביציה בלתי אמצעית. תחקירנים טובים שמקדישים את זמנם ואת מרצם באופן ממוקד לפרשה אחת, נהנים ממרחב זמן ומשאבים ששום שופט לא יכול להרשות לעצמו. הם יורדים לשטח, הופכים כל אבן וחופרים את התל עד שהם מגיעים לשכבת הבסיס. לשון החוק וקריאת פסקי דין הם חלק מעבודתם השוטפת של תחקירנים כאלה, וגם יושר אישי וחדות מחשבה אינם שמורים רק לבעלי מעמד משפטי גבוה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למי תאמינו - צעירה מעורערת או רוצח מניפולטיבי?
- כשסנדרס מאשים אותנו ברצח - את מי הוא מייצג?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שמערכת עיתונאית, טובה ככל שתהיה, חסרה בכל זאת כמה כלים העומדים לרשות אנשי מערכת המשפט. החשוב שבהם הוא הניסיון המצטבר בתחומם. נוסף לכך הם נהנים מהכרת השטח הפלילי ומיכולות ניתוח המבוססות על מנעד משפטי רחב בהרבה מזה שעומד לרשות תחקירני המדיה. זה לא אומר שהשופטים תמיד צודקים והתחקירנים תמיד טועים, אבל זה מקנה כמה נקודות חשובות בטבלת הליגה לקבוצה המשפטית. בשורה התחתונה, שני הצדדים – מערכת המשפט וגם התקשורת שמבקרת אותה בסדרה המדוברת – סובלים ונהנים מצל של ספק דו־צדדי.
אבל השבוע בא פרקליט המדינה ובמתקפה חסרת תקדים הצליח להבקיע גול עצמי לשערי המשפט, ולהעלות את התחקירנים לעמדת יתרון. "בימים אלה נמצאת הפרקליטות תחת מתקפה שאין בה דבר וחצי דבר עם האמת", אמר שי ניצן בכנס לשכת עורכי הדין באילת. "הגדילה לעשות הסדרה 'דיני נפשות', שהייתה רוויה בשקרים, אפקטים ויזואליים ומוזיקה דרמטית. השמיצו את הפרקליטות... זהו שפל חסר תקדים של כלי תקשורת בישראל, שאִפשר את שידורה של הסדרה הזאת, עם קדימונים, סדרה כה בעייתית שבה מסיתים את הקהל נגד הפרקליטות ומציגים אותה כדיקטטורה".
יש להניח שניצן צפה פה ושם בתוכניות תחקירים, על הפרומואים והמוזיקה הדרמטית המלווה אותם. השיטות שבהן התקשורת משתמשת כדי ליצור סדרת מתח מכל שאלת תם, מתקיימות בכל אייטם ואייטם - מ"עובדה" של אילנה דיין, דרך "יצאת צדיק" של חיים הכט, ועד לתעלומת "לאן נעלמה האות ו'" בסדרת המופת "בלי סודות". כל עוד השיטות הללו הופנו נגד פוליטיקאים, יריבים אידיאולוגיים או חולם חסר, ניצן חי עם התופעה בשלום. כעת מותקפת מערכת המשפט, שהוא מנציגיה הבכירים ביותר, וזה – מתברר – כבר שפל חסר תקדים.
בלי משים, דווקא ניצן עצמו התפתה לשאת נאום בעל ניחוח חריף של דיקטטורה משפטית. כשהוא משתף את המאזינים שותפי הדרך שלו בתחושת הקורבן, הוא עבר למעין טור ביקורת תקשורת נגד "צל של אמת", שעסקה כאמור בפרשת תאיר ראדה, וסיכם בנחרצות: "יש כאן סכנה אמיתית לדמוקרטיה... (יש) לתת לפרקליטות לעשות את עבודתה נאמנה ולבית המשפט לעשות את עבודתו - ואני לא מתכוון לבית המשפט של הרשתות החברתיות".
צודק ניצן במהות שבדבריו. משפטים פליליים אכן אינם תוכנית ריאליטי שבה הצופים צריכים להכריע במסרונים אם הנאשם זכאי או חייב. ובכל זאת, נראה שניצן קצת התבלבל. הביקורת שמותחת התקשורת – גם במקרים קיצוניים שבהם היא גרועה או מנותקת – היא־היא הדמוקרטיה. בלעדיה גם מערכת חוקתית למופת הופכת למשטר מסוכן. ניצן מבין זאת היטב כשמדובר בנבחרי ציבור, וראוי שיבין זאת עוד יותר כשמדובר בגוף בעל כוח ההכרעה המרבי בשלטון החוק הדמוקרטי, שאינו נבחר ציבור ואינו נתון לשום סמכות מעליו.
עלה תאנה בדמות "מותר לבקר את הפרקליטות אבל לא ככה" שהשחיל לנאומו, אינו משכנע דיו ואינו מצליח לטשטש את הבהלה, חסרת הפאסון והאצילות המתבקשים ממי שעומד בראש הפרקליטות. מעבר לכל אלה, מערכת המשפט נדרשת להתמודד עם המציאות בשטח ולמצוא לה פתרונות. לטוב ולרע, תקשורת מעורבת היא המציאות בשטח כעת – על תחקירניה, מצלמותיה וטוקבקיה. במקום להשקיע בנאומי בכיינות של קוזאק נגזל, ראוי שהגוף המשפטי החשוב הזה יעשה את מה שהוא אמור לדעת לעשות הכי טוב, ויעמוד בחובת ההוכחה.
קראו לה שאדיה. ילדה כהת עור, עם שיער מקורזל וקשה לסירוק, ודרישה בלתי פוסקת לשמוע סיפורים. הכניסו אותה לחדר מיד אחרי שמיכל, החברה הכי טובה שלי בוולפסון, השתחררה הביתה והשאירה אותי בתפקיד המאושפזת הבוגרת של מחלקת הילדים. לא היה לה קל להסתגל. כמוני, גם היא נאלצה להושיט יד יום וליל לטובת בדיקות דם חוזרות ונשנות בניסיון לפענח ממה היא סובלת. כמוני, גם היא נתקפה בחילה מכמות התרופות והצומות שהתלוו לכל בדיקה כזו. אבל היא לא הייתה כמוני. לילדה הערבייה מיפו לא היה אוצר המילים העברי שלי, וגם לא ניסיון קודם באשפוזים במחלקה.
מטבע הדברים, הפכתי למלווה שלה. בשעה שהאמהות שלנו התרוצצו בדאגה בין הרופאים והאחיות, לימדתי אותה שירים וסיפורים בעברית של ילדה בת כמעט 11. מהר מאוד החדר שלנו הפך למוקד של המחלקה כולה. סביב המיטות שלנו התרכזו כל ילדי המחלקה שמסוגלים לעמוד על הרגליים, ושם התרחשה הפעילות החברתית המרכזית - שכללה סיפורי מחתרות, אגדות ילדים ושירה בציבור המורכבת מקולותיהם של ילדי בת־ים־חולון וילדה אחת מיפו.
שאדיה הייתה צעירה ממני בשנתיים־שלוש. היא הקשיבה לכל מילה ולא עזבה אותי לרגע. אכלנו יחד, שיחקנו יחד, קדחנו מחום יחד, וקצת בכינו יחד כשממש־ממש לא יכולנו להתאפק. יחד חיבקנו את האחות הראשית העגלגלה בעלת החיוך התמידי, חששנו מפסקי הדין הגורליים של פרופ' אהרן חנוקוגלו, מראשי המחלקה, וחיכינו בהתרגשות לד"ר הצעיר אלי סומך, רופא הילדים החמוד מכולם.
בעולם המקביל שהתנהלנו בו לא היה מקום לשום דבר מהעולם שבחוץ. בין המבחנות למכשיר מדידת לחץ הדם לא הייתה שום משמעות לוויכוחים פוליטיים ולאידיאולוגיות, ואפילו לא למזג האוויר. טמפרטורת החדר שלנו נקבעה לפי ההסקה המרכזית בבית החולים, ומצב הרוח שלנו נקבע בהתאם לטמפרטורת הגוף. הלב היה נעול כלפי כל מי שלא היה שותף לחוויות שלנו. גם כשהגיעו משלחות חברים מבית הספר, החברים הכי טובים שלי מהכיתה נראו פתאום זרים כל כך, מנותקים, מההווי היומיומי של המחטים והסטטוסקופ.
שלושה שבועות אחרי שאושפזתי השתחררתי הביתה, והשארתי את שאדיה בוכה מאחור. יומיים אחר כך היא התקשרה מהטלפון הציבורי של המחלקה, ופתאום כמעט לא היה לנו מה לומר זו לזו. פערי השפה הפכו לבלתי אפשריים כמעט בלי תנועות הידיים והפרצופים המצחיקים שגישרו על הכול. בסופו של דבר החיים שבחוץ בלעו את שתינו, ואיבדתי את הקשר איתה כשם שאיבדתי את הקשר עם מיכל ממרכז בת־ים ועם שורה ארוכה של חברים אחרים.
במשך השנים הזדמנתי לביקורים בבית החולים, ולא פעם התפתיתי לקפוץ למחלקת הילדים ולהציץ בעולם המקביל מהשנה ההיא של כיתה ו'. עולם כמעט דמיוני, רחוק מהמציאות כרחוק בצלאל סמוטריץ' מאחמד טיבי.
השנים עשו את שלהן גם לחדרים וגם לצוות הרפואי. פרופ' חנוקוגלו, סגן מנהל המחלקה, הפך לרופא בכיר ביחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, חוקר בעל שם עולמי בתחום. ד"ר סומך האחד והיחיד הפך לפרופסור - ראש מחלקת ילדים בבית החולים. המתמחה הג'ינג'י שמזרק מדמם החליק מידיו וננעץ היישר בברך שלי, עומד כעת בראש סניף קופת חולים בבת־ים. האחות הראשית הנוכחית במחלקה נהנית ממחשב מתקדם במקום ערמת התיקיות המסורבלת.
שאדיה כבר לא נמצאת שם. גם אני לא. במקום כלשהו ביפו או באזור מסתובבת אישה בת ארבעים וקצת ששמה שאדיה, שהייתה החברה הכי טובה שלי במשך שלושה שבועות. החברות הזו נגמרה בחסות כמויות מוגזמות של אנטיביוטיקה וקורטיזונים ששחררו את שתינו מהאינפוזיה ומבית החולים. החברות שלנו לא עמדה במבחן המציאות שבחוץ, אבל למשך תקופה משפיעה למדי, היה אפשר אחרת. אולי בזכותה הילדים המתנחלים שלי, על כל האידיאולוגיה המבוססת שלהם, מעולם לא טעמו טעם שנאה גזענית. אולי בזכותי גם הילדים שלה לא. ואולי כן.
אבל באותו פרק זמן ייחודי ולא מחויב לדבר היינו שתי ילדות קטנות ושמחות, שעשו הכול כדי לצלוח יחד תקופה מעיקה למדי. ומה עכשיו? מה בקשר אלינו? ובכן, תמיד יהיה לנו וולפסון.
אקו"ם