ראשי » חדשות » דעות

מה שהימין מחמיץ - בג"ץ מעצים את כוח הכנסת

ערבובו של שיח המשילות בתוך הקלחת המשפטית, וכן הצגת ההחלטה בעניין מתווה הגז כ"אקטיביזם שיפוטי" הפוגע במשילות - מטעים. זהו שיח שמוציא מתוך המשוואה את השחקן השלישי במערכת הפרדת הרשויות - הכנסת

הנאום "אני מאשימה" של שרת המשפטים איילת שקד השבוע בכנס לשכת עורכי הדין באילת בנוגע לבג"ץ הגז הדהד אמירות שנכתבו גם מעל במה. בג"ץ אקטיביסטי מדי, כך נטען, אין לו שום הבנה בכלכלה וגם לא אחריות למצבה של המדינה, וכל התערבות שלו פוגעת ביכולת המשילות.

ראשית, אפשר וצריך לתמוה על דרך הביטוי של שרת משפטים ביחס למעמד בית המשפט, גם כאשר היא חושבת, וזו זכותה, שבית המשפט טועה. אבל זה איננו הסיפור: כדאי לפתוח בכך שהאישי הוא הפוליטי. נדמה שהאכזבה מהשופט השמרן וחובש הכיפה אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק הדין, מרחפת בתוך השיח על ההכרעה של בית המשפט.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למי תאמינו - צעירה מעורערת או רוצח מניפולטיבי?
- כשסנדרס מאשים אותנו ברצח - את מי הוא מייצג?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
שרת המשפטים בחרה להזכיר בנאומה את שמו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שפרש מכס המשפט לפני למעלה מעשור - ולא את זה של רובינשטיין, שכתב את פסק הדין. כדאי שכל אחד ישאל את עצמו כיצד ייתכן שדווקא רובינשטיין, עתיר הניסיון בתוך הממשלה ואשר אין לחשוד בו כי אינו מבין רגישויות פוליטיות או מדיניות, מי שאין לו עמדה מוקדמת הכרחית נגד הממשלה הנוכחית, סבר שיש כאן חציית קו אדום. אולי באמת יש בעיה מסוימת במתווה?

כלקח מפסק הדין, מבקשים מבקריו גם למנות בשנים הקרובות "עוד ארבעה סולברגים" לבית המשפט העליון, והופכים בכך את השופט נעם סולברג לסמל השמרנות השיפוטית. אך מי שיקרא את פסק דינו של סולברג בעיון יבין שכמעט ההפך הוא הנכון: השופט הבהיר באופן מפורש בדעת המיעוט שסמכות הביקורת על מתווה הגז נתונה לבית המשפט העליון, ובשום שלב לא ציין שהנושא אינו שפיט. הוא בחן את סבירות המתווה בדיוק כמו עמיתיו, אך בניגוד אליהם סבר בשורה התחתונה שהמחיר של החזרת הסוגיה לכנסת הוא כבד מדי. "התנאים סבירים", כתב סולברג, "והמכלול מתקבל על הדעת". ומה יהיה מחר כשהתנאים לא יהיו סבירים? השאלה היא המינון, ולא העיקרון.

הסיפור האישי חשוב כאן דווקא בגלל התקווה שתולים מבקרי בית המשפט בכך שאם רק תשתנה שיטת בחירת השופטים, נוכל לייצר בית משפט שתוצאות פסיקותיו יהיו "לא אקטיביסטיות". בהקשר זה כדאי לזכור שגם שופטים שנתפסו כימנים-שמרנים התגלו לעתים כאקטיביסטים לא פחות מאהרן ברק. כך למשל השופט אדמונד לוי ז"ל, שחשב כי נכון להתערב בחקיקת הכנסת בנוגע לאיחוד משפחות פלסטיניות ובהחלטות משרד החינוך בנוגע לאפליית בנות ספרדיות במוסדות חרדיים. זאת, עוד מבלי להזכיר את דעתו בדבר הצורך לבטל את חוק ההתנתקות.
 
> טועה ומטעה: השיעור בדמוקרטיה ששקד פספסה

ערבובו של שיח המשילות בתוך הקלחת המשפטית, וכן הצגת ההחלטה בעניין מתווה הגז כ"אקטיביזם שיפוטי" הפוגע במשילות, מטעים. זהו שיח שמוציא מתוך המשוואה את השחקן השלישי במערכת הפרדת הרשויות - הכנסת. ההחלטה במתווה הגז היא מקרה מובהק שבו בית המשפט אינו מחזק את עצמו, אלא מבקש להעצים את כוחה של הכנסת אל מול הממשלה. בעיית המשילות האמיתית במדינת ישראל היא שהכנסת איננה מסוגלת לפקח באופן מספק על הממשלה, ושהממשלה איננה מסוגלת לגייס רוב נדרש לחקיקה בכנסת במקרה של החלטות כמו מתווה הגז.

צריך להודות ביושר שפסקי דין מתחום המשפט הציבורי, העוסק ברשויות המדינה ובהיבטים החוקתיים שלה, הם מכשיר להחדרת ערכים לתוך השיטה המשפטית, ולכן נכון וחשוב שהשאלה מי מכריע לגביהם תישאר על סדר היום ותהיה מושא לדיון ציבורי מעמיק. אבל מי שמבקש בשם ההגנה על הדמוקרטיה למקד את הביקורת על בית המשפט, משול לזה שמבקש לכסות על שבר עמוק באמצעות פלסטר. זהו השבר הנובע מליקויים בשיטת הממשל, מריבוי מפלגות, מהמספר הרב של חברי כנסת שהם חברי ממשלה ומהמחסור בכלי פיקוח של הכנסת על הממשלה.

חיזוק הדמוקרטיה, גם הפורמלית, צריך להיעשות באמצעות חיזוק הכנסת והעצמת משמעות הבחירה של העם בנציגיו, ולא על ידי הגדלת כוחה של הממשלה מזה או החלשת בית המשפט מזה.

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא מנהלת המרכז למוסדות וערכים דמוקרטיים ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה', ומרצה למשפט ציבורי בבית הספר למדיניות ציבורית על שם פדרמן באוניברסיטה העברית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח