בני האור מזועזעים: שקד העזה לבקר את ביהמ"ש
שלא כשרי משפטים אחרים, איילת שקד לא מהססת לבקר את מערכת המשפט לקול מחאותיהם של 'בני האור'. באמת הגיע הזמן שהרשות השופטת תכיר גם באחיותיה, הרשויות האחרות
למזלו של האזרח פרנץ ק', הוא לא חי בזמנם של שי ניצן והעליונים (יש עדיין מי שמכנה אותם כך). אילו היה חי אז, אבוי, עוד היה מואשם בפגיעה מהותית בדמוקרטיה. כנס הפרקליטים באילת, שנערך בצל שביתת הפרקליטות, סיפק לנו - כמדי שנה יש לציין - רגעים דרמטיים וגם הפוגות קומיות, פרודיה על משפט ועל דרכי התמודדות של אנשי המשפט עם ביקורת.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למי תאמינו - צעירה מעורערת או רוצח מניפולטיבי?
- בגלל שדרעי מזרחי הוא חסין מפני ביקורת?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קיימת סברה, לא בלתי מבוססת, שכדאי להיזהר מאדם המגיע לקרב סכינים חמוש בכפית פלסטיק. למה? משום שזה אומר עליו אחד משני דברים: א. שהוא אדם לא שפוי שמעשיו לא צפויים. ב. שהוא ממש טוב בקרב סכינים עם כפית מפלסטיק. אפשרות שלישית ומרגיעה היא שמדובר באידיוט. אני לא חושב ששי ניצן אידיוט או לא שפוי, אבל הטיעון של פגיעה בדמוקרטיה הוא כפית מפלסטיק.
שלא תטעו: אני מבין את ניצן. סדרת טלוויזיה מרתקת אך מניפולטיבית בלי בושה, מטריפה מדינה שלמה. גורמים אינטרסנטיים מלבים את האש. הכול נכון, אבל בגלל הסדרה הלכתי לקרוא את פסק הדין. השתכנעתי. זדורוב הוא הרוצח. השופטים עשו עבודה יסודית.
במקום לתקוף את היוצרים על פגיעה בדמוקרטיה ולהעמיק את התחושה שלפרקליטות יש מה להסתיר, ניצן יכול היה לנצל את הבמה לקחת אחריות על טעויות ולהפריך טענות מניפולטיביות. הדיוטות משפטיים אינם בהכרח אידיוטים. תיק זדורוב כמשל, הוא דוגמה טובה למעורבות ציבורית בסוגיה אתית משפטית. יש שם לא מעט טרלול, אבל זהו גם אות כבוד לחברה שמוכנה להילחם את מלחמתו של נאשם לא יהודי.
נאומה של שרת המשפטים איילת שקד ממש אבל ממש העלה את חמתם של בני האור. שקד העזה לבקר את בית המשפט העליון בסוגית מתווה הגז, עד כדי כך שנשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק הצהיר: "הלב דואב, אוי, לאן הגענו", ושופט העליון בדימוס יצחק זמיר טען כי "מעולם לא היה כדבר הזה. בית המשפט העליון תמיד נתון בביקורת, אך מעולם לא היו כל כך הרבה התקפות בוטות עליו. בעבר ידעו כל שרי המשפטים שעליהם להגן על בית המשפט העליון... מי שבא בטענות לבית המשפט אינו יודע מהי חשיבות בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית".
הבנתם? את הכנסת, את הממשלה, את הצבא ואת המשטרה מותר לבקר. מה לבקר - לחתוך, לקטול, לשסע, ללעוג, לבוז וכל פועל נרדף. אבל המערכת המשפטית קדושה יותר מהאפיפיור. באיחור אלגנטי של 146 שנה אימצו בני האור את מסקנות ועידת הוותיקן הראשונה ובראשן את הדוֹגמה בדבר האל־טעות של האפיפיור. על פי הדוגמה, האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכיסאו (Ex Cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.
האם לא הגיע הזמן שמערכת המשפט תמצא לנכון לקיים דיון שיכלול גם ביקורת עצמית, התבוננות פנימית בחוליי המערכת ובעיוותיה המבניים והערכיים? האם מערכת המשפט נקייה מרבב? האם היכלי המשפט והצדק נקיים מטעויות, תמונה פסטורלית של אידיאה אפלטונית הקמה לתחייה בגבעת רם? ומה לגבי הטענות על משפטים שנמרחים שנים עד כדי עינוי דין קפקאי, פסקי דין המביאים לידי ביטוי גרפומניה ומגלומניה של כותביהם?
בשנת 1932 כתב זאב ז'בוטינסקי את מאמרו הידוע "יא, ברעכן" - "כן, לשבור", שבו קרא לשבירת כוחה של ההסתדרות. עבור השמאל הייתה זו הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, וזאת אף שז'בוטינסקי כתב במפורש: "אין אמת בדבר. איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים - חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים. יותר נכון - רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור". אבל לא סילוף השמאל מענייננו, אלא פסקה במאמר.
ז'בוטינסקי כתב: "מה פירוש ההגדרה 'עבודה זרה'? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות הרבים, מבלי לבדוק אם אלה הם המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין גם מבחינה רעיונית: זוהי כריעת ברך בפני סיסמאות פופולריות ללא חקירת נכונותן; ואמנם, אצלנו שוכחים לשאול אם הסיסמאות (שהנן אולי בתנאים אחרים נכונות) מתאימות גם לתנאי חיינו. שהרי ברור לכול, כי עקרונות מדיניים וסוציאליים אינם דבר מוחלט: הם מתאימים למצב אחד ואינם מתאימים לשני".
דומני שמורשת ז'בוטינסקי הקלאסית, השקפת עולם לאומית ליברלית, שרבים עושים בה שימוש כדי לגנות את מבקרי בית המשפט, אינה רק הוד והדר ממלכתיים, אלא גם האומץ להטיל ספק באידיאות־פיקס ולפקפק בסיסמאות פלקטיות. נאורות מבית מדרשו של ז'בוטינסקי אינה רק הטלת ספק בדוגמות דתיות ושלילת השקפות חשוכות ופרימיטיביות, אלא גם נכונות להטיל ספק בה עצמה ולבחון את ערכיה בכל עת.
אקו"ם