הצבא שגה, התקשורת התסיסה - עכשיו הזמן לשקם יחסים
החייל היורה מחברון הוא לא גיבור, אבל במקום לחזור פעם אחר פעם על אשמתו - יש לעבור להתנסחות קצת פחות פסקנית ולהודות שאולי בסערת השיח, נשכחה העובדה שהוא לא צץ בחברון משעמום, אלא הוצב שם. מותר להודות בטעות
חברים אנחנו בבעיה. הפגנות התמיכה בחיילבמוצאי שבת על רקע הגשת כתב אישום נגדו בעוון הריגה, והעצרת שצפויה להתקיים מחר מעידות על משבר אמון שלא זכור לי כמותו שנים בין ציבור גדול לצה"ל.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- התחקיר על גנדי: למה להעיר מתים? כי אין ברירה
- חייבים לחסל את הרשות הפלסטינית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאורך השנים, צה"ל נותר אתוס מקודש בכל סקרי האמון למיניהם, הצבא ומפקדיו זכו לתמיכה מוחלטת. אז מה קרה דווקא עכשיו? למה החייל מחברון מוציא אנשים לרחוב? ושלא תבינו לא נכון, עם כל הצער ועיקום האף, ההפגנות לגיטימיות.
התביעה החליטה: החייל יואשם בהריגה:
כשם שמותר להפגין נגד "שוד הגז" מותר להפגין בעד החייל. העובדה שהתקשורת ממעטת לסקר את ההפגנות (למעט קוריוז גולן) מעידה על התקשורת לא על התופעה. והתופעה לא בריאה, וכשאני כותב לא בריאה אני נזהר מפני שימוש בטרמינולוגיה חריפה יותר.
אני לא חושב שהחייל גיבור, בית הדין יכריע. מה שברור לי זה שהצבא התנהל מטעות לטעות, בשלומיאליות ובניתוק. והתקשורת שתפסה צד רק החמירה את המצב.
''התקשורת ממעטת לסקר את הפגנות התמינה למעט קוריוז גולן''.
צילום: אמיר מאירי
אנשים יוצאים להפגנה כי הם כועסים. כי הם חשים שנעשה לחייל עוול. שהמדינה ששלחה אותו מכוח גיוס חובה, המדינה שחייבה אותו לעמוד שם בחברון, המדינה הפכה אותו לשעיר לעזאזל. ההרגשה בקרב ציבור גדול היא שהצבא זנח והתנכר לחייל בגלל הלחץ מהסרט של "בצלם" וההשלכות הבינלאומיות.
ואם לא די בכך, המערכת גם פטפטה עצמה לדעת, קבעה אפריורית בטרם ההליך המשפטי שהוא אשם ופגמה בהליך הוגן המתנהל כזכור במערכת שיפוטית צבאית. בוא נסכים שמהרגע הראשון לא נתנו לחייל ולו מילימטר של קצה חוט של אפשרות שהוא אכן חש בסכנה ולכן ירה. בתחקירים שהודלפו כלל לא הוזכר המ"מ שחש בסכנה. עליו שמענו רק בדיון בבית המשפט.
> אחינועם ניני: "הבן של כולנו?? לא חינכתי את ילדיי לרצוח"
יהיו מי שיתווכחו עם התחושה, יוכיחו באותות ובמופתים שהצבא פעל על פי הקוד האתי וכו'. אני גם מאמין להם. אבל זה לא יעזור. הרכבת עזבה את התחנה כעת צריך להתגרש מהטעות ולחתוך הפסדים. לבלוע את הרוק ואת האגו ולהודות שהצבא שגה בטיפול, זה קורה, בשדה הקרב היו טעויות קטלניות יותר, מותר להודות בטעות.
''אנשים יוצאים להפגנה כי הם כועסים. כי הם חשים שנעשה לחייל עוול''.
צילום: יוסי זליגר
> דאור על החייל: "אין לנו ברירה, אנחנו מדינה שחיה על חרבה"
במקום לחזור פעם אחר פעם על אשמתו של החייל, לעבור להתנסחות קצת פחות פסקנית. להודות בצער שאולי בסערת השיח, נשכחה העובדה שהחייל לא צץ בחברון משעמום אלא הוצב שם ושגם לו שמורה זכות החפות. החייל אינו אויב.
ולמארגני ההפגנה ולציבור המשתתף אני מבקש להזכיר את המובן מאליו, זה הצבא של כולנו, זו אכן קלישאה מארץ הקלישאות, קלישאה יותר דביקה מצמר גפן מתוק, אבל אין לנו צבא אחר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם