ירייה

עצרת למען החייל היורה: מה ההפגנה הזאת לכם?

הציבור הדתי־לאומי הדיר עצמו מכיכר רבין השבוע ופספס הזדמנות להעביר מסר שהוא אינו מתנער מהעם, אלא שותף לו בעשייה ובנטל

מקור ראשון
אלקנה שור ואראל סג''ל | 22/4/2016 10:07
תגיות: אלאור אזריה,כיכר רבין,דתיים לאומיים,ירייה במחלוקת
אירועים גדולים, מכוננים, חומקים לעתים מן הרדאר. הם חולפים בלי שאנו מבינים בזמן אמת את משמעותם הסמלית. יריב אופנהיימר תרגם זאת יפה השבוע: ״הכיפות הסרוגות נשארו בבית, כבוד״, כתב בקשר להפגנת התמיכה בחייל אלאור אזריה. הכיפות הסרוגות לא באו לכיכר - לא הסעות מאורגנות, לא ישיבות ואולפנות, לא סניפים ומשפחות, אבות על בנים.

עוד כותרות ב-nrg:
להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
תקועים במנהרה: למה ישראל מתעקשת לא לקבל החלטות?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מדוע הציבור הדתי־לאומי הדיר את עצמו מההפגנה בכיכר רבין? התירוצים רבים מספור: המסר לא נכון, המעשה לא ראוי, המארגנים לא נאים, המשתתפים לא מנומסים. שם הקוד הוא "זו לא דרכנו". אבל הסאב־טקסט במסר הזה הוא שזרמי העומק של התודעה קשורים בעמקי הדי־אן־אי המגזרי: אלאור אזריה אינו ״משלנו״. הוא פרח השכונות, רמלאי, לוחם בחטיבה חבוטה שמרותקת לתעסוקה שוחקת בנקודות החיכוך של חברון וגב ההר. לא תואר ולא הדר לה, רק משחק סכום אפס שבצדו תקלות וטעויות. אזריה סרח וחרג מהנהלים. האפוטרופוסים שלו - צה״ל ושר הביטחון - מיהרו לנער אותו מעליהם ולהשליכו לתקשורת עוינת ומניפולטיבית.

העצרת בכיכר רבין. צילום: ירון דורון


הציבור, לפי סקרי דעת קהל, ראה והתקומם. כך נולדה ההפגנה בכיכר, ואיתה גם ההזדמנות למי שמכוח האחיזה שלהם בחברון, בבית־אל וביצהר הוצב החייל היכן שהוצב להעביר מסר ברור: אין לצדד בטעות אלא להבין את הטועה, את המצב והמורכבות שלו. אל לנו לעודד כאוס, אלא לתת כתף. אבל הציבור הדתי־לאומי העדיף לפתוח בשקלא וטריא שכולו צקצוקים, וההחלטה הייתה "בקהלם אל תחד כבודי".

נניח שאלאור אזריה היה בוגר המכינה בעלי, נשוי פלוס, הבן של והילד של כולנו; נניח ששמו היה נריה ישורון, מפקד גדוד בשריון שירה פגז על מרפאה ריקה ב'צוק איתן' יממה אחרי שנורה ממנה ירי קטלני על כוח צה״ל; נניח שהיה מובל אזוק ומושפל, כשקולם המגנה של דובר צה״ל ושר הביטחון מלווה אותו להארכת המעצר. נסו לדמיין את התרחיש - את ״הפגנת הענק״, מאות האוטובוסים, עשרות האלפים בכיכר, הבמה, הנאומים, גילויי הדעת המעוטרים בשמות גדולי התורה וראשי הישיבות. הכיפה הייתה בוערת. הפוליטיקאים היו מתחרים ביניהם בקפיצה לגובה הלהבות.
צילום: יוסי זליגר
הציבור הדתי־לאומי הדיר את עצמו. עצרת התמיכה באזריה בכיכר רבין צילום: יוסי זליגר

אבל לאלאור אזריה לא שיחק המזל. הוא ירה בזמן הלא נכון, הוא נולד למשפחה הלא נכונה והוא לא למד בישיבה יוקרתית.

לצד החייל ניצבת קבוצה לא מבוטלת, ספונטנית, שצועקת מדם לבה - וכן, הצעקות שלה צורמות לעתים, וולגריות. "הם לא נחמדים", אמרה פעם גולדה מאיר. הזעם וההשפלה שלהם גולשים לפעמים לאלימות. הכעס לא מצטלם טוב, לא מתנחל בלבבות או מציע חיבוקי פיוס, אבל הוא פורץ מהורים, מאחים ומבנים לטובי הלוחמים, בין אם ב'גולני', ב'גבעתי', במג״ב או ב'כפיר'. אלה הלוחמים שלא רצו מהתיכון לצבא חדורי בה״ד 1, לא נשבעו להתקדם ולהשפיע, אלא פשוט התגייסו. הם צייתו בענווה לברית בין המדינה לאזרח, והלכו לטחון שמירות בין אפרת לעפרה. הם מאמינים בהתיישבות, גם אם הם לא שותפים לה. אלו המונים, אבל נטולי כוח מגזרי. בתרגום לקללה: אלה "עמך". ואם נוציא את הפיל לטיול בחדר, נקבע שהם מזרחים.
צילום: יוסי זליגר
''הכיפות הסרוגות נשארו בבית''. עצרת התמיכה באזריה בכיכר רבין צילום: יוסי זליגר

יכול מאוד להיות שבעתיד תזכור הציונות הדתית את הערב שבו העדיפה לחלץ לאחור, ובלבד שלא ידבק בה ניחוח ההמון. קו נמתח מגדרות כפר־מימון, ערב ההתנתקות, דרך קבלת הפנים לאלי אוחנה ועד להפגנה השבוע. בכפר־מימון שאלו היכן עם ישראל, בפרשת אוחנה סגרו בפניו את הדלת והשבוע העדיפו לצפות מהצד בשעה שהתקשורת – הרגלים קשה לשנות - טוחנת את המפגינים עד דק, לועסת ויורקת. היא הפכה את המשתתפים הפוטנציאליים בעצרת לאספסוף צמא דם עוד בטרם נאמרה מילה אחת על הבמה.

זו בדיוק הנקודה: קבוצת ההתייחסות של הציונות הדתית תישאר תמיד מפא״י הלבנה, והשאיפה המוחלטת שלה תהיה תמיד להחליף את הקיבוצניקים יפי הבלורית בתא הטייס ביפי בלורית עם כיפה. העם יישאר בשוליים - הוא הרי קהל שבוי וממושמע שמתפקד על תקן עשירי למניין. ברגע האמת, בקלפי, הוא ישלשל פתק שכתוב בו "מח״ל". אין לו ברירה.

מהבחינה הזו, ההפגנה בכיכר הייתה הצלחה מגזרית נדירה. הדתיים נשארו בבית, וקיבלו מהברנז׳ה את עיטור הבגרות. מיעוט הימין החילוני־מסורתי שיצא מהבית והגיע לכיכר נשאר לבד. קולו הידפק על כותלי הבית הדתי־לאומי, ולשווא. יש לקוות שביום מן הימים, כששוב יאיימו הבולדוזרים לעקור ולגרש, לא יצאו הדיירים ויחפשו את העם. אם כן, אל להם להתפלא אם יגלו שהעם, בדין ובצדק, ישאל "מה ההפגנה הזאת לכם?".

לכל החדשות בזמן אמת - עקבו אחרינו בטוויטר:


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך