התמיכה בחייל היורה: אסור שההנהגה תקשיב לרצון העם
תפקיד ההנהגה אינו לבצע את "רצון העם", המשתנה בכל רגע נתון, אלא לשרת את מה שרצוי לו. אל לה להיכנע כעת לדרישות ההמונים בפרשת החייל היורה
העצרת שכונסה בכיכר רבין השבוע לאות הזדהות עם החייל היורה היא ביטוי נוסף למגמת "שלטון הרחוב" המאפיינת בשנים האחרונות את החברה הישראלית. הזדהות עם אדם או משפחה במצוקה היא כמובן ערך נעלה, אבל כדי לבטא תמיכה אישית בחייל ובמשפחתו אפשר להסתפק בהתכנסות ליד ביתם. עצרת בכיכר רבין, לעומת זאת, היא כבר ביטוי לניסיון ציבורי ללחוץ מן הכיכר על בית הדין הצבאי הבא להכריע בדינו של החייל, ולגזור את עונשו אם יימצא אשם. הניסיון של כמה ממשתתפי העצרת לפגוע בעיתונאים שסיקרו אותה רק מעיד על טיבה הפוליטי, החורג מהזדהות אנושית.
עוד דעות ב-nrg
-ביטול השידורים המקומיים - חדשות עצובות
-ישראל 2016: המדינה הכי מאובטחת בתבל
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבשורה המשמחת ביחס לעצרת היא מיעוט משתתפיה – מה שמעיד שהאנרכיה טרם פשתה לגמרי במחוזותינו. עם זאת, המגמה כאמור ברורה למדי. היא מבטאת שינוי חד במערכת היחסים המתוחה תמיד שבין ה"ציבור" להנהגה, כאשר בעידן המודרני נוסף לה גם מרכיב שלישי: "מעצבי דעת קהל", בדמותם של אנשי תקשורת ואנשי ציבור בעלי מעמד ומשקל, המכונים "האליטות".
החייל היורה בבית הדין. ''היטיב לבטא זאת דוד בן-גוריון: ''אני לא יודע מה העם רוצה. אני יודע מה רצוי לעם''.
צילום: יוסי זליגר
לעולם לציבור תהיה נטייה רגשית חזקה - הוא יתרגז על כל בעיה שהוא נתקל בה, ויתבע פתרונות חדים וקיצוניים. ההנהגה אמנם שואבת את כוחה מן הציבור, אבל תפקידה לא ללכת אחרי הזגזוג הרגשי שלו, אלא להוביל אותו בדרך הגיונית, עקבית ובוטחת. היטיב לבטא זאת דוד בן-גוריון: "אני לא יודע מה העם רוצה. אני יודע מה רצוי לעם".
האמירה הזו אמנם יכולה להיתרגם לעריצות, ולכן היא טעונה זהירות ובעיקר מערכת איזונים ובלמים בתוך מערכות השלטון, אבל עיקרה נכון: תפקיד ההנהגה אינו לבצע את "רצון העם", המשתנה בכל רגע נתון, אלא לשרת את מה שרצוי לו. היא שואבת את כוחה מ"אמון העם", ולאו דווקא מסיפוק רצונו. האמון הזה אמור לבוא דווקא ככל שתוכיח ההנהגה כי היא מנווטת את דרכה באחריות.
עידן תקשורת ההמונים שיבש את מערכת היחסים הזו. מצד אחד, הסיקור הצמוד של המנהיגים – על חולשותיהם ומעשי השחיתות שלהם – הפחית במידה ניכרת את האמון בהם; מצד שני, היכולת לבחון בכל רגע נתון את רחשי הלב של הציבור גרמה לפוליטיקאים רבים לחשוב שתפקידם הוא לשרת את רחשי הלב הללו, במקום להוביל בדרך אחראית.
פגנת התמיכה בחייל אלאור אזריה. צילום: ירון דורון
תרבות הרשתות החברתיות העצימה עוד יותר את המהלך: זהו כלי שנועד לאפשר לאנשים לתקשר בקלות גם במרחק פיזי, אך גם הפך לנמר מסוכן, המבטא את נהמת הרחוב ומאיים על מנהיגים בעולם כולו. כשמדובר ברודנים, האיום חיובי. כשמדובר בדמוקרטיות, הוא עלול להוליך בסופו של דבר לדיקטטורה.
-לכל הפרטים ב-nrg על היריה שהסעירה את המדינה
אם יכולת השליטה של הנהגה דמוקרטית תשתבש והמציאות הציבורית תהפוך לאנרכיה, סביר להניח שתגבר הכמיהה המוכרת ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". זה אתגר שאורב כיום לכל הדמוקרטיות המערביות, ולא רק לישראל.
כדאי לשים לב גם לתפקיד הצבוע והמתחסד שממלאים "מעצבי דעת הקהל" – התקשורת הממוסדת מצד אחד, והאינטלקטואלים מצד שני – בכל התהליך הזה. התקשורת הממוסדת רושפת בוז כלפי הפוליטיקאים הפופוליסטים הנכנעים להמון, אבל היא עצמה חלק מאותו תהליך פופוליסטי - לא רק באופי תוכניות הפריים-טיים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, אלא גם בעיצוב סדר היום החדשותי: המעניין דוחה לא פעם את החשוב, ובעיקר אופי ההתייחסות לחשוב לעתים קרובות נושא אופי של "אמוציו-ג'ורנליזם", עיתונאות ריגושית. כל הישג מתואר כימות המשיח, וכל מחדל הופך לחורבן בית שלישי.
גם לאליטה האינטלקטואלית יש תפקיד בהתפרקות המסוכנת. במשך שנים ארוכות עוסקים מיטב אנשיה בפירוק ערך הממלכתיות לטובת "שיח הזכויות" - אבל מהי ממלכתיות אם לא מילה נרדפת לתפיסה של אחריות לטובת הכלל והעדפתו על פני אינטרסים אישיים ומגזריים? שיח המפרק את הממלכתיות לטובת "שיח זכויות" בהכרח נותן רוח גבית – גם אם אינו מעצב בלעדי – לתפיסה שבה האינטרס האישי והמגזרי גוברים על טובת הכלל.
בפועל, גם הזכויות נפגעות, כי כשאין תודעה של אחריות, המשמעות היא שרק אנשים וקבוצות חזקות יוכלו להבטיח את זכויותיהם, ואיש לא ירגיש אחראי על כל האחרים. בחברה מתוקנת, לעומת זאת, גם הזכויות צריכות להיות מעוגנות ומובטחות בתודעת אחריות לכלל.
הערב נחגוג את ליל הסדר ונציין את יציאת מצרים. מהסיפור התנ"כי אנו לומדים ש"בכל דור ודור" עומדים האתגרים שתוארו כאן לפתחה של כל הנהגה: משה נדרש להנהיג ולגבש קבוצת עבדים לעם שיש לו תודעה ריבונית, שפירושה אחריות. הוא מתעמת כל הזמן עם ה"אספסוף", המגיב לכל קושי בדרישה קיצונית לשוב למצרים.
סיפור אהרן ועגל הזהב מלמד אותנו את סכנתה של הנהגה הנכנעת ל"רצון העם" ולצורך שלו בסיפוקים מיידיים. בסופו של דבר, האמצעי העיקרי להתגבשות לעם הוא מתן תורה – קבלת שלטון החוק, שגם המנהיג חייב להיות כפוף לו. חג שמח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם