דו קיום במגרב? גם במרוקו שנאו יהודים
בניגוד לטענתם של אנשי מכון 'שחרית', במגרב לא הציעו מודל של דו-קיום בין יהודים לערבים. היהודים שם נרדפו בדיוק כמו באירופה
בגיליון הקודם של 'מקור ראשון' זכה מכון 'שחרית' לחשיפה מרובה: שני מאמרים וכתבה ארוכה נוספת אשר דנה בסיור מאורגן שערך המכון במרוקו לפעילים חברתיים ולעיתונאים ('במרוקו שדרגנו את מדינת היהודים'). מדובר במכון שלטענתו "קורא תיגר על הדיכוטומיות המיושנות בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין חרדים, דתיים וחילונים, ומטרתו ליצור שותפות חברתית חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית, למען עתידנו המשותף". הוא שולח קבוצות של צעירים בעלי שאיפות פוליטיות למרוקו, בתקווה ששם ילמדו "מודל של דו-קיום".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דו קיום? הגיע הזמן להעיף את סכנין מהליגה
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכתב צביקה קליין תהה מדוע עזבו היהודים את מרוקו אם היה להם כל כך טוב שם, ולא נענה בתגובה מיידית משכנעת. מכך אפשר להסיק שמדובר במגמה, ולא בתקלה: יצירת מיתוס דמיוני של החיים המשותפים במרוקו, לפני שהציונים (האשכנזים) הרסו הכול.
השוק במרקש. ''עוד לפני עידן הציונות היו פרעות במרוקו''.
צילום: חברי קבוצת 120 של מכון שחרית
המיתוס מתעלם לא רק מתקריות אנטישמיות יוצאות דופן, כי אם מהמכלול. חייהם של יהודי מרוקו אכן לא הסתיימו בשואה, אולם עד הפיכת מרוקו לפרוטקטורט צרפתי, חייהם היו רחוקים מלהיות מבוססים על הכבוד והמחויבות המתוארים לעיל. שלא במקרה, במרוקו, כבשאר הארצות תחת שלטונות מוסלמיים במאה ה-19, ניסו יהודים לקבל הגנה של שגרירויות זרות כאשר היו יכולים. במקרה מתועד אחד, שאירע ב-1903 ברבאט, פעלו הקונסולים הזרים על חייליהם להתערב ולהגן על יהודי כזה שהואשם כי קילל את האסלאם.
יהודים זכו למעמד נחות, ובעיירות רבות גורשו בעל כורחם לרבעים יהודיים הנסגרים בלילה, משל היו גטאות אירופיים. נאסר עליהם לצאת מן המלאח – אותם רבעים יהודיים - עם נעליים, או לרכוב על בעלי חיים. כאשר הסולטן סלימאן התיר בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 ליהודי פס לנעול נעליים, הרגו בהם המוסלמים המקומיים עד שהיהודים עצמם ביקשו את ביטול הצו. הם נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, להימנע מלעבור ברבעים מוסלמיים ברחובות הומים מדי ועוד כהנה וכהנה. במקרה אחד ב-1873 נדרשו היהודים למלוח בשבת את ראשיהם של מורדים במלכות שהוצאו להורג. הבטחת שוויון זכויות ליהודים פורסמה בעקבות מסעו של משה מונטיפיורי למדינה כעשור קודם לכן, אך לא קוימה.
עוד לפני עידן הציונות היו פרעות במרוקו, למשל בתטואן ב-1859, שבה נהרגו 400 איש. לפי 'אליאנס', חייהם של היהודים היו הפקר, ובין 1864 ל-1880 נרצחו 307 מהם. באירוע רציחתו ושרפתו של אברהם אלאלוף הקשיש בפס ב-1880, נשמעו קריאות "תנו לנו נפט, הביאו גפרור, הנה מגיע יהודי". פשעים "פעוטים" יותר כגון ביזת רבעים יהודיים, למשל במרקש ב-1885, אירעו לא פעם, וכמוהם מעשים כגון גילוח ראשו של רב כהשפלה.
בתחילת המאה העשרים, במיוחד על רקע אי היציבות המדינית וכניסת הצרפתים, שימשו היהודים כמטרה לפרעות, שרבות מהן עלו בחיי עשרות יהודים - כך למשל במקנס ב-1903 היה מקרה מתועד אצל הרב יוסף משאש והרב רפאל חיים טולדנו, הראוי לציון בשל קיומה של הגנה עצמית יהודית חמושה; בסתאת, ב-1907; בקזבלנקה או 'פרעות התריתל' באפריל 1912, שבהן נהרגו עשרות יהודים בפס והרובע היהודי הוחרב ונבזז. אפילו במזרח אירופה למודת הפרעות הביא רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר 'ערוך השולחן', את מרוקו לצד רומניה כדוגמה למקום שבו מצב היהודים גרוע במיוחד.
'תור הזהב' של יהדות מרוקו, שבו זכתה לשיפור מצבה ולהגנה של ממש, חפף למעשה את שנות השלטון הצרפתי, אשר הפך את מרוקו למדינת חסות ב-1912, עד לעצמאותה ב-1956. אף כי הצרפתים לא הגנו על היהודים בזמן ה'תריתל', בהמשך המצב השתפר - אמנם לא מספיק כדי לגרום ליהודים בחלק מהאזורים במרוקו שלא לשיר בשמחת תורה שירים כגון 'יבוא ישועה לישראל, יבוא ייסורין לישמעאל', אבל מצבם של היהודים היה טוב יותר, ופרעות נוספות לא פרצו עד 1948, שבה נהרגו 42 איש באוג'דה ובג'ראדה, מחציתם ילדים. במילים אחרות, אירוני הדבר הוא שהחמושים באידיאולוגיה פוסט-קולוניאלית מתגעגעים לתקופה שבה היהודים חיו טוב באופן יחסי – בחסות הכידונים הקולוניאליים.
ברור שחייהם של היהודים לא היו שחורים לגמרי במרוקו, והיו מקומות עם יחסי שכנות טובה. גם ברור שמצבם במרוקו העצמאית – שאותה בחרו באופן גורף לעזוב – היה טוב יותר מאשר בכמה ממדינות ערב. אבל כך היה גם בלא מעט מקומות במזרח אירופה. ה"מודל" שמרוקו מציעה לנו הוא קיום יהודי כאזרחים מדרג ב' בחסות השליט, אשר לפעמים מגן עליהם ולפעמים לא – מודל המוכר לנו היטב גם מאירופה.
אם כבר מחפשים כיום מקום לסיור המספר על מודל של דו-קיום, אולי כדאי לשלוח את בני הנוער לבריטניה וארה"ב: שם היה מודל לחיים משותפים שהתבסס על שוויון זכויות גדול יותר ויותר, ואפילו לא הסתיים בשואה. המהומות האנטי-יהודיות ב-1947 בבריטניה לא הסתיימו במותו של איש, ואת שמו של ליאו פרנק, שנרצח בלינץ' ב-1915, זוכרים רק כי היה הרוג אחד בתקרית זו, ולא מאות. גורלם של היהודים שם לא היה תלוי בחסדו של המלך, ולפיכך הם גם לא נזקקו להגנתו.
אמנם, יש חיסרון לסיור כזה: הוא לא ילמד את הפוליטיקאים לעתיד שמערב זה רע ומזרח זה טוב, וגם עלול לא להתאים לחלוקה המבוקשת של מדכאים ומדוכאים.
ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם