חג הפסח מאחורינו, השגרה לפנינו? הלוואי
אחרי פסח כולנו אמורים לחזור לשגרה, אך מדובר באשליה בלבד. הילדים מרגישים את הסוף ואילו את מנסה רק לשמור על השפיות
בשעה טובה ומוצלחת אפשר לומר שפסח מאחורינו. הלחץ ירד, הקיטור שוחרר. סיימנו עם הקייטנות, עם הניקיונות, עם הטיולים, עם הפקקים בדרך לטיולים, עם העל־האשים ועם 600 שקיות הצ'יפס שאכלו הילדים. אפשר לחזור לנשום, לבלגן ולאכול עוגיות במיטה. מה שנשאר זה רק שאריות של ריח אקונומיקה (סמכו על הילדים שלי, שבמוצאי שבת גם לזה לא יישאר כבר זכר. כאילו, ילדים שכן מורידים את המים, איפה קונים כאלו?) וכמובן הקילוגרמים העודפים ולהחליט מה עושים עם כל הקמח תפוחי אדמה שקנינו, כשחשבנו שאשכרה נכין משהו יותר מתוחכם מעוגת מצות מורטבות ביין פטישים עם שוקולד דלוח באמצע.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסים של חיזבאללה
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אל תיתנו לכיף הזה לבלבל אתכם לרגע. ההפך. פריחת המטפסים, האוויר החם, הימים שאינם נגמרים. לכו מהר לשטוף את הפנים במים צוננים, כי עכשיו זה הזמן לשנס מותניים ולעבוד על הפרצוף הקשוח, שכן הנה שוב הבית באס״ק של סוף השנה. אמנם רק תחילת מאי ויש עוד חודשיים קלנדריים שלמים, יפים ומלאים, אבל משהו באוויר, בהתנהלות, בווליום - הכול מסביב זועק חוסר שגרה.
התכנית בגדול: לא להזיע.
צילום: אי.פי.איי
חוזרים מפסח לבית הספר ואת הלימודים מחליפות חזרות לטקסים, מי שלא נבחר להקריא משהו בטקס, או שמצייר בגואש את ארץ ישראל על קרטון ביצוע ענק במסגרת ועדת קישוט, יושב בכיתה ומאבד קשב בכל פעם שהמקהלה מזייפת את "אצלנו בגן". ילדים מרגישים שמשהו קורה, שזו תקופה פרוצה. שטח הפקר. ידוע שילדים, אפילו קטנים, מבינים הכול רק מלהסתכל על אמא. ומה שהם רואים זה מבט של חוסר ביטחון. מה שהם רואים זו אמא שלא באמת סגורה על מתי היום שעת סיום הלימודים, האם יש צהרון ובאיזה יום צריך לשלוח עם חולצה לבנה (התשובה אגב, היא כל יום מכ"ג ניסן ועד שבועות).
בעצם הסיפור הוא מלחמה פסיכולוגית על השפיות שלך. כי הראש אומר, תהיי רגועה יש עוד חודשיים של שגרה. אבל הלב בוכה: ל"ג בעומר, יום ירושלים, שבועות. הספק לא עוזב אותך ואת לא באמת בטוחה שיש לימודים בפסח שני.
תנו לי לעזור, כאם ועיר בישראל, החוגגת בתמוז הקרוב תשע שנות אמהות. הדרך היחידה לשדר כוח וחסינות היא להבהיר שכאן גרה בכיף אמא שלא ממצמצת. הכול מתחיל ונגמר בחוגים. שימי את כל כובד משקלך (ואלוהים יודע שאחרי חבילת המצות עם הנוטלה, זה חתיכת דבר) בחוגים. גייסי את כל הנחישות והצבת גבולות שאת מסוגלת להוציא מהפה (נגיד, לא את אלו הרגילים שלך שנכנעים לכל בורקס במסיבת פרידה מאיש הדואר בעבודה. אוף בורקססס, שייגמר כבר הפסח הזה).
ידוע שעם סיום חופשת הפסח, הילדים חוזרים הביתה עם מילה חדשה שאלוהים יודע איפה הם למדו: אני פורשת. חמודה, בואי אני תכף פורשת על הפרצוף שלך משהו, כי אני שילמתי על החודשיים האלו מחיר מלא ואת לגמרי הולכת. אבל כבר בזמן שהמילים האלו יוצאות לך מהפה, שלט ניאון של "לא אמין!" מהבהב מעלייך.
כי הבעיה היא שאת בעצמך כבר רוצה לפרוש. חם כל כך ורק המחשבה על להוציא את כולם מהבית ולהכניס אותם לבוסטרים, כדי להקפיץ את הוד מעלתה לחוג מחוננים מרחק שבע דקות מהבית, מעיקה. שהרי להגיע לחוג סותר את האסטרטגיה הכי מהותית שלך בחודשי מאי־ספטמבר - לא להזיע. כי בינינו, כל מה שבא לך זה שהילדים יתחננו לגלידה ואת תקני לעצמך מייסורי מצפון קרטיב אננס, ותחכי בסבלנות לילד המוזר שלך שלא אוהב את השוקולד שבבפנוכו של השוקובו (אז למה אתה לא קונה שוקו־שוקו???) ותחסלי לו את זה בשני ביסים מדויקים ומאושרים.
תאספי את עצמך ואל תוותרי, לא לעצמך ולא לילדים. אף אחד לא פורש פה משום חוג. אף אחד לא פורש פה מהשגרה. אז נכון, יותר מדי חצאי ימים, יותר מדי ערבים שבהם את נוסעת עד הסופר, וכמו דבילית בוהה בדלת הסגורה ובשלט שמוצב שם כבר שבועיים: בערב יום השואה, הסופר ייסגר בשעה 17:00. נכון, יהיו הפעלות ותזוזות. אבל מבחינתך כל שבוע שבו יש מסגרת ביום שישי הוא שבוע טוב. נשארו לי חודשיים. קלנדריים. תנו לי אותם עד הסוף. או לפחות עד לשבוע של מסיבות הסיום, שבו את מגיעה למופע פרכוס הפרפרים של סוף החוג־בלט ושואלת את עצמך: רגע, למה בעצם היא לא פרשה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם