למי פונה מרגלית עם הסגנון המתבהם שאימץ?
מי שרוצה להגיע לעמדת הנהגה אמיתית, כדאי שילמד ממשה רבנו העומד על שפת ים סוף - מנהיג של כל ההולכים אחריו ובלי שום שאיפה אישית
למי שלא מכיר את אראל מרגלית – ובינינו, כמה באמת ידעו לזהות את חבר הכנסת המדובר עד לפני שבוע? – לוקח כמה דקות לזהות מי הטיפוס העצבני הזה שצורח עלינו מתוך סרטון התעמולה, ומאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מדבר: ימני שמאס בימין שהביא עלינו שחרור מחבלים, את דומא ואת אורן חזן; אולי שמאלני שמאס בשמאל שהביא את מבזי הדגל ואת גמגומי האופוזיציה החיוורת; או מרכז שמאס בכולם, כי מה אכפת לו, ממילא אף אחד לא מבין מה השורה התחתונה במצע הניטרלי שלו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דו קיום? הגיע הזמן להעיף את סכנין מהליגה
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסים של חיזבאללה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האמת, בהתחלה הסרטון הזה קצת הצחיק אותי, אפילו די מצא חן בעיניי. לוחם גולני קשוח, עם מיתרי קול מרשימים בהרבה משל יו"ר המפלגה שלו, בא לעשות סדר במדינה. דובר ערסית מקומית, אבל עם האידיאלים האליטיסטיים הנכונים. אחד שאתם לא תלמדו אותו מה זו ציונות ומה זו פריפריה - אחרי הכול, הוא גדל בכרמיאל. אבל כזה שיכול להוביל מדינה בראש מורם - אחרי הכול, את רוב שנותיו בילה בין תיכון היוקרה "רנה קסין" לשכונת עין־כרם.
מרגלית, איש ראוי בהחלט שעוד לא דבק בו כל רבב, מנצל בחוכמה את מבוכת "המחנה הציוני" עם חקירותיו של הרצוג באזהרה, כדי להתברג בשורה הראשונה של מפלגתו. סלוגן מחיה המתים שלו – "מתחילים את העבודה מחדש" – הוא בשורה מרעננת למפלגה שסובלת ממכת שמש קשה ועדיין מתקשה להפנים את שינויי מזג האוויר באזור.
מרגלית, לעומתה, מצייר עצמו כאידיאליסט ששתק מספיק, וברגע אחד של "עד כאן" הוא יוצא נגד כל מה שאלים ומכוער במדינה, כשהוא משתמש באותו סגנון אלים ומכוער כדי להעביר את המסר. מבולבלים? גם אנחנו. אולי גם הוא עצמו. כי אחרי חוויית הצפייה הראשונה בסרטון התעמולה הפתאומי הזה, אתה אנוס לשאול את עצמך: מי קהל היעד של הדבר הזה, ונגד מי מרגלית מבקש לצאת? מי נטולי התקווה שאליהם הוא פונה - חבריו למחנה הציוני, או אזרחי המדינה שבחרו ברוב קולות בראש הממשלה המכהן?
מרגלית מאמץ את הסגנון המתבהם שאחז כאן בכול, כאילו ביקש לדבר אל אחרון האזרחים המיוזעים בפקק, אלה שנשבר להם מהטמפרטורות של החודש האחרון ומעומס הישראלים שיש להם החוצפה לנסות ולהגיע לאותו מעיין שהם עצמם מבקשים להגיע אליו.
הוא פונה גם לצעירי השמאל הציוני, שנבוכים מול השתיקה ההרצוגית מחד גיסא ומחזות ביזוי הדגל בשם האמנות מצד שני. הוא צועק על הימין, מוכיח את השמאל, וברגע האחרון בורחת לו מימרה מפא"יניקית מכוערת שטורפת את כל הקלפים: תחזירו לנו את המדינה, הוא דורש, וברגע עצוב אחד הופך ממנהיג מחנה פוטנציאלי למנהיג כנופיית רחוב שבא לסגור חשבון עם מנהיג החבורה שיוצא עם אחותו. סיפור הפרברים הזה, כידוע, מעולם לא נחל הצלחה בתחום פירוד הזוגיות. ההישג המרכזי שלו הוא בדרך כלל רק בהגבהת סף הדמים שהוא גובה משני הצדדים.
ארבעים שנה לפני שנדרשו בני ישראל לכבוש – כן, לכבוש – את הארץ המובטחת, הם עמדו יחד על שפת ים סוף וקראו שירה. על פי מיטב המסורת האירוע המכונן הזה חל ביום טוב שני של החג, על כל הקלוריות הכרוכות בו.
נוסף לסעודות המושקעות, בנעוריי הבת־ימיים נהגנו בליל שביעי של פסח לעשות רגלית את כל הדרך מדרום העיר למערבה, ולשיר את שירת הים נוכח פני חוף הסלע. אז נכון, הים הוא לא אותו ים, הערבים לא אותם ערבים, אבל זו הייתה הזדמנות נהדרת להיפגש עם חברי הסניפים האחרים בעיר, ולדבר רק עם החברים מהסניף שלנו. מי שבכל זאת התפנה לכמה פסוקי שירה, יכול היה לדמיין לנגד עיניו ים אינסופי נקרע לשניים, ומיטב אבותינו חוצים בו בחרבה.
מדרש אחד מורד בתמונת הילדות שציירה לנו הגננת, כשמי הים עומדים מימינם ומשמאלם של בני ישראל, וטוען שהים נקרע ל־12 גזרים, כשבכל נתיב עובר שבט אחד. מי שמחפש את משה רבנו בתמונה שמוצגת במדרש הזה, לא יכול לנתב אותו לצד בני השבט האישי שלו, אלא נדרש לצייר אותו כשהוא מוותר על נתיב לוי לטובת התמרכזות בשביל האמצע. כמנהיג הנבחר, נדרש משה להיות עמוד האש שלפני המחנה עוד לפני שהנ"ל הפך למטאפורה.
מאותו רגע כל המראות והנסים נדרשו לעבור מדור לדור, באמירה שמתרכזת במילים "והגדת לבנך". ארבעים שנה מאוחר יותר, צאצאי דור העבדים ההוא יידרשו לרשת את הארץ מכוח הבטחה שכל־כולה "לך ולזרעך אתן את הארץ הזו". שום דבר אישי, שום הישג מקומי. כל בנייה בארץ נעשתה בדרישה להכין אותה ולהביא אותה ראויה יותר לדור הבא. שומרי מסורת ומנותקי מסורת כאחד כבשו, ירשו ובנו את הארץ הזו בשביל עם ישראל לדורותיו. לא בשביל מפא"י, לא בשביל הליכודניקים, ואפילו לא בשביל אראל מרגלית.
אקו"ם