בשביל ש"ס המסורתיים טובים רק עד הקלפי
ספר חדש מבטא את קולם של עולי מרוקו שנקרעו בין זהויות, אבל מחברו לא מכבד את התחזקותם הדתית בהווה. זלזול אחר בזהות המסורתית מגיע דווקא מכיוון ש"ס
כמעט עשרים שנה היה דניאל בן־סימון עיתונאי ב'הארץ', אך בספרו החדש הוא מספר שהרומן שלו עם העיתון התחיל בצליעה. כשביקש לעבוד שם לראשונה, באמצע שנות השמונים, נאמר לו שהוא לא מתאים. עוזי בנזימן, עורך 'מוסף הארץ' באותה תקופה, הביע ספקות באשר למידת הישראליות של בן־סימון שעלה כנער ממרוקו. הוא תהה אם בן־סימון יוכל לכתוב על מסע חווייתי של תנועת הצופים אף שלא היה חבר בה, ואם יוכל לתאר את חיי תושבי כפר בגליל אף שלא גדל בארץ. בן־סימון נעלב, והלך לעבוד בעיתון 'דבר'. הוא חזר ל'הארץ' רק עשר שנים לאחר מכן, כש'דבר' נסגר.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דו קיום? הגיע הזמן להעיף את סכנין מהליגה
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסים של חיזבאללה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
'המרוקאים', ספרו האוטוביוגרפי החדש של בן־סימון (הוצאת כרמל), מרתק וחשוב. הוא מבטא את קולו של דור שלם שעלה ממרוקו, ומצא את עצמו נקרע בין זהויות. דתיים־לאומיים צריכים לקרוא את הספר הזה כדי להבין מה חוו העולים המסורתיים שנשלחו למערכת החינוך הממלכתית־דתית ולא מצאו בה את מקומם.
בן־סימון המסורתי נשלח לפנימייה דתית ליד כפר חסידים, ונדרש לחבוש כיפה. כשניסה להסביר למנהלים שהוא יהודי מאמין אבל לא מקפיד על שמירת כל המצוות, הם אמרו לו שאין דבר כזה ושעליו להחליט אם הוא דתי או חילוני. אין אפשרות שלישית. הם לא האמינו לו שבמרוקו הוא היה גם דתי וגם חילוני.
את רוב הקריירה העיתונאית שלו עשה בן־סימון מהפריפריה. פעם שמעתי ממנו שלקח לו לא מעט זמן לשכנע את אנשי 'הארץ', ש"התגוררו כמעט כולם באותו רחוב בתל־אביב" כלשונו, בצורך לכתוב על העיירות בדרום.
כששלח למערכת כתבה שהכין על קריית־מלאכי, התקשרה אליו העורכת ושאלה אם הוא דיבר בעצמו עם האנשים שמצוטטים בה. בן־סימון השיב שכן, והעורכת שאלה: הם ענו לך בפקס או בטלפון? כשבן־סימון ענה שהוא דיבר עם מרואייניו פנים אל פנים, תהתה העורכת: נסעת עד קריית־מלאכי? תשובתו החיובית הדהימה אותה. "היא נתנה לי תחושה כאילו חציתי יבשת", סיפר בן־סימון, "למרות שנסעתי רק חמישים דקות".
בן־סימון אמנם השקיע והגיע פיזית לנגב כדי לסקרו, אבל התחושה שעולה גם ממאמריו בשנים האחרונות וגם מספרו החדש היא שהוא מתעקש להישאר בעמדת נביא הזעם של הדרום, עמדה שאליה נכנס לפני עשרים שנה וממנה הוא מסרב להתפנות, בלי כל קשר למציאות בשטח. בן־סימון מתגורר היום בתל־אביב ומגיח היום לדרום לעתים רחוקות מאוד. הוא מתעקש לחזור ולספר על מדרכות מלוכלכות באופקים, אבל מתעלם לחלוטין משכונות חדשות ויפות שמתפתחות בשנים האחרונות בכל ערי הנגב, ומכל שאר המהלכים החיוביים שמתרחשים בפריפריה.
כמי שבחר בבגרותו בזהות חילונית ובעמדות השמאל, בן־סימון מבקר את תהליכי ההתחזקות הדתית של המזרחים ואת תופעת ש"ס, ומייחס את דפוסי ההצבעה הימניים של תושבי הפריפריה למצוקות העבר. בכך הוא שב בעצם על אותו חטא שחטאו כלפיו כנער עולה ממרוקו. הממסד הדתי שקלט את בן־סימון הנער לא העניק לגיטימציה לבחירה שלו בזהות מסורתית. באופן דומה, בן־סימון אינו מעניק לגיטימציה לבחירה הדתית והפוליטית של בני עדתו בפריפריה.
אי־ההכרה בזהות המסורתית איננה רק נחלת העבר. גם היום יש נטייה להתעלם ממקום המסורתיים, ולהתעקש על דיכוטומיה דתית. לפעמים, כמו במקרה של בית־שמש, ההתעלמות היא מסיבות פוליטיות. שנתיים לאחר מערכת הבחירות הסוערת בעיר, פרסם אלי כהן, מועמד הגוש הציוני שהפסיד בבחירות, ספר אוטוביוגרפי - 'שמש להבה' (בהוצאת סטימצקי) - המתאר את מערכת הבחירות מזווית ראייתו.
כמו בן־סימון, גם כהן נולד במרוקו למשפחה מסורתית, וקיבל חינוך ממלכתי־דתי. בבגרותו בחר בזהות מסורתית. במערכת הבחירות בבית־שמש הפך כהן בעל כורחו לחילוני, כאשר במלחמת הדת שהתפתחה סביב הבחירות הגדיר אותו המחנה החרדי בעיר שוב ושוב כמועמד החילוני והאנטי־דתי.
כשתיוג כזה מגיע מהחרדים האשכנזים, הכוח החזק בבית־שמש, אפשר עוד להבין אותו. הציבור החרדי האשכנזי מעולם לא נתן לגיטימצגיה לזהות המסורתית. בשבילם, מסורתי כמוהו כחילוני. אך כשהתעלמות מהמסורתיות מגיעה גם מציבור מזרחי חרדי, זה כבר מקומם.
מפלגת ש"ס נבנתה מהציבור המסורתי והיא מחזרת אחריו בכל מערכת בחירות. ובכל זאת, כשזה מגיע למאבק פוליטי כמו זה שהתקיים בבית־שמש, גם מנהיגי ש"ס לא מכירים במסורתיות המזרחית. כפי שהוא מזכיר בספרו החדש, מנהיגי ש"ס הגדירו את כהן לא רק כאנטי־דתי אלא גם כאנטי־מזרחי.
בכנס הפתיחה למערכת הבחירות החוזרת שהתקיימה בבית־שמש לאחר פסילת תוצאות הבחירות הראשונות, אמר יו"ר ש"ס אריה דרעי שהמאבק בבית־שמש הוא מאבק נגד הציבור החרדי ונגד הציבור הספרדי. אלי כהן הוא מרוקאי לא פחות ממשה אבוטבול, המועמד של ש"ס שניצח אותו בבחירות, אבל בשביל דרעי הוא כנראה לא מספיק ספרדי.
הבחירות בבית־שמש העמידו את הנהגת ש"ס מול הקהל הטבעי שלה, קהל מזרחי מסורתי, והיא בחרה לבגוד בו ולהעדיף על פניו את הציבור החרדי האשכנזי. זה כמובן לא הפריע לש"ס לשוב ולחזר אחרי המסורתיים בבחירות לכנסת.
ביום ראשון הקרוב יתאחדו חג המימונה והאחד במאי. באופן טבעי, חג פתיחת הדלתות של העדה המרוקאית יקבל הרבה יותר תשומת לב מחג הפועלים הסוציאליסטי. אם זה היה קורה בשנות השבעים, סביר להניח שהאחד במאי היה גובר על המימונה.
עד המהפך של 77', ולמעשה גם כמה שנים לאחר מכן, חג הפועלים היה חג רשמי עם שביתה של המשק הציבורי ומצעדים המוניים. המימונה, לעומת זאת, אמנם התקיימה בגנים ציבוריים אבל עדיין לא זכתה להכרה לאומית. אנשי מפלגת העבודה שצעדו בעבר בראש תהלוכות חג הפועלים, רצים היום לפריפריה להצטלם עם מופלטה. במקום לצעוד עם דגל אדום ברחובות, הם מעדיפים לחבוש תרבוש אדום על הראש.
אקו"ם