מסתבר שאשתי היא חיית כיס הרבה יותר מקנגורו
ליטוף של כמה דקות ו־893,492 צילומים, החיה הארצישראלית שפעם עלתה חצי שקל, אבל בשל עליית מחירי הקרח עולה היום חמישה שקלים, והסלנג שאראל מרגלית ניסה להכניס - תפס. חוויות מטיול משפחתי ראשון
כבר שיתפתי אתכם בעבר בסלידתי הרבה מהפעולה המוזרה הזו: משפחות נורמטיביות לחלוטין מוותרות על ביתן הממוזג, ומנצלות את ימי החופש לטיולים מיוזעים ברחבי הארץ. עד השנה הצלחתי איכשהו לחמוק מכך באמצעות הבהרה לזוגתי שאין טעם לצאת לטיול עם מישהו שכל מה שהוא יעשה מרגע היציאה הוא להתלונן על כך שאילצו אותו לצאת. אבל עם בוא העולל נגוז אפקט ההרתעה, וכמו בכל היבט בחיינו הזוגיים גם כאן הפכתי לשחקן משני - יש שיגידו ניצב - במחול הרצונות של העזר כנגדי והעולל שחבר אליה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דו קיום? הגיע הזמן להעיף את סכנין מהליגה
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסים של חיזבאללה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאחר יומיים בחיק הוריי בעפולה, שבמהלכם היו כמה כמעט־פניות למשטרה בחשד לניסיון רצח באמצעות כמויות בלתי נתפסות של מזון, החלטנו ביום ראשון לארוז את פקלאותינו ועוללנו לטיול משפחתי ראשון בצפון.
מאחר שהעולל לא חובב נסיעות מושבע, החלטנו לחפש אטרקציה קרובה לעפולה. התלבטנו רבות בין פארקי המים הגדולים, פארק השעשועים בקצה הדרומי של העיר או עשרות הפסטיבלים בעמק, אבל אז נזכרנו שאין פה שום דבר ממה שציינתי. לפיכך נאלצנו להתפשר על מקום נחמד ליד בית־שאן, שנקרא “גן גורו“. כבר מהשם אתם יכולים לנחש שזהו פארק שכולו על טהרת החיות האוסטרליות. בינינו, מה צועק מלבורן יותר מבית־שאן.
עלינו על הרכב ויצאנו לדרך. אני מוכן להישבע שיומיים שלמים העולל לא ישן, אבל אחרי שתי דקות נסיעה הוא החליט להירדם. כזה בזבוז, לישון בנסיעה. מה הטעם בעולל ישן אם אתה חייב להישאר ער ולנהוג, ולא יכול להצטרף אליו ולהתחיל לנחור? לאחר עשרים דקות נסיעה הגענו ל“גן גורו“, ואיתנו משהו כמו 87 אחוזים מהעם היושב בציון. העולל לא הראה סימני התעוררות, אז החלטתי לפנק את שירן בינתיים במחווה זוגית, ולקנות קפה בתחנת הדלק הסמוכה. כזה אני, רומנטיקן.
לאחר כחצי שעה מייגעת של חיפוש חניה מצאנו חלקת חצץ פנויה ועצרנו בה את היונדאי. העולל התעורר ושירן הציעה שבמקום עגלה ניקח אותו במנשא (בשפה שלה, המילה “ניקח“ פירושה “אתה תיקח“). שילמנו על שני מבוגרים בכניסה, 46 שקלים כל אחד, ואת העולל הסכימו להכניס בחינם כי הוא חמוד בצורה יוצאת דופן, וגם כי ילדים מתחת לגיל שנתיים לא משלמים.
החיה הראשונה שפגשנו הייתה קואלה. יש שתיים כאלה בפארק, ושתיהן כמובן ישנו כשהגענו - על אף ניסיונות של ילדה צעקנית וממושקפת עם שקית במבה להצית בקואלה רגשות אשם בצרחות בסגנון “נו קומי, באנו מירושלים“. הקואלה פחות התרגשה מהמרחק שעברה הצווחנית הקטנה, והמשיכה לישון בתנוחה שאומרת “איך לעזאזל מההבטחה הגדולה של מחוז סידני רבתי הגעתי למצב שילדות ירושלמיות קטנות צורחות עליי בחור העלוב הזה“.
לאחר ארבע במבות ומעדן 'דניאלה', אחד העולל חזר לסורו, ואנחנו המשכנו אל מתחם הקנגורו. במתחם רבצו קנגורואים במספר שנע בין עשרים לשלושים (בשפה שלי, המילה “נע“ פירושה “רובץ על הרצפה בלי לזוז ומחכה להמוני ילדים ישראלים שירכשו אוכל מיוחד לקנגורו מהמכונות הפזורות בפארק וייגשו להאכיל אותו“).
משום מה בשלב זה החליטה אמו של העולל שהדבר החשוב ביותר ביום הזה הוא שהעולל ילטף כמה שיותר חיות.
אני, לעומת זאת, הייתי בטוח שהדבר החשוב ביותר הוא להתיש את העולל לחלוטין כך שיאפשר לכולנו שנ“צ ראוי. אך אבוי, העולל צריך ללטף, ואנחנו נתקענו בלי כסף קטן למכונות המזון. התברר שעם כל הכבוד לחמידותו הבלתי נתפסת של העולל, הקנגורואים מעניקים את זכות הליטוף רק למי שמאכיל אותם. שאלתי את אחד העובדים אם הוא יכול לפרוט לי שטר, אבל הוא נהם לעברי משהו שלא בדיוק הבנתי, אבל נשמע כמו “חתיכת ניג‘ס, גם ככה אני צריך כל היום לנקות פה קקי של קנגורואים ולהתמודד עם ישראלים, אתה עוד מצפה ממני לעודף?“. הנחתי לו.
התחלנו כבר להשלים עם העובדה שליטוף לא יהיה כאן, מה שלפי מבטה של אשתי עלול להרוס את חייו של העולל, לפגוע במנת המשכל שלו ולהביא לכך שיהיה כישלון מוחלט. ואז זיהיתי הזדמנות. הילדה הצווחנית מהקואלות הכניסה שקל למכונה והוציאה אוכל, הכניסה שקל שני והוציאה אוכל, הכניסה שקל שלישי – אבל רגע לפני שהוציאה עוד מנת מזון קנגורואים משובח, ניצלתי רגע שבו הוריה לא שמו לב, נעמדתי לידה ואמרתי “אל תשאלי, הקואלה התעוררה והיא שואלת מי פה מירושלים“.
הילדה רצה - ספק בהתלהבות מהקואלה, ספק בחשש מהמבוגר המוזר שדיבר איתה - ואני הצלחתי לחפון מנת מזון הגונה ולגשת לעבר הקנגורו שחשבתי שאוכל לנצח במכות. עם כל הכבוד, כשיש עליי עולל אני לא מתעסק עם אנשים או חיות כיס שיכולים לכסח אותי.
לאחר ליטוף של כמה דקות ו־893,492 צילומים המשכנו אל עבר הכלוב המרתק ביותר בגן גורו: כלוב הקרטיבים. הקרטיב הוא חיה ארצישראלית שפעם עלתה חצי שקל, אבל כנראה בשל עליית מחירי הקרח עולה היום חמישה שקלים. עמדתי מאחורי אישה שלא הפסיקה לצווח על המוכרת הצעירה שהיא טעתה בעודף. המוכרת נלחצה מהמעמד ומהתור שהצטבר מאחורי הגברת, והאישה צעקה עליה: “תחזירי לי את העודף, קיבינימט“. יופי, אראל מרגלית: הסלנג שניסית להכניס תפס.
החלטנו לוותר על התענוג והמשכנו לשוטט בין חיות עייפות מהחום והטמפרמנט. העולל החל לגלות סימני עייפות, ומיד אמרתי לשירן שאין לי שום כוונה לבזבז את השינה הבאה שלו על נסיעה: אני רוצה שנחזור. שירן הסכימה מיד בתנאי שנעצור בחנות המזכרות. הסברתי לה שאין צ‘אנס לא לעבור, כי ככה המקומות האלה בנויים, אז היא מיד הפסיקה אותי בהרצאה על ההבדלים בין “לעצור“ ל“לעבור“.
יצאנו מחנות המזכרות עייפים אך עמוסים בארבע בובות קנגורו, שתי קואלות, כובע אינדיאנה ג‘ונס ושני בקבוקי מים בטעמים. עם כל הכבוד לקנגורו, כשזה מגיע לקניות לעולל, אשתי היא חיית כיס הרבה יותר ממנו. כשהגענו הביתה סיכמתי לעצמי שהיה יום די נחמד, אבל אז העולל נרדם לשלוש שעות ושדרגתי אותו, ביני לביני, לפשוט מצוין.
אקו"ם